A+ 100%A-

מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג Chrome ו- Firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהסגירה

שיטת אלקנה - עת לקום ולעשות

שיטת אלקנה - עת לקום לעשות!
הרב אלי סדן

לפעול עם אל
לפני שתים-עשרה שנה זכינו להיות שותפים בהקמת המכינה הקדם-צבאית הראשונה, בעלי. מאז ועד היום ברוך ה', צעדנו כברת דרך חשובה מאד, פרצנו דרך חדשה, והיום יש כבר שתים-עשרה מכינות דתיות ועוד חמש מכינות שהוקמו לאחרונה עבור נוער חילוני. יחד עם זאת, יש תחושה שבנושא המכינות הדתיות הגענו לפרשת דרכים. מורגש צורך לעלות מדרגה ולבנות קומה שלמה יותר, מעמיקה יותר – על בסיס אותם יסודות ואותם הרעיונות. חשבנו ליצור כאן בשנה הבאה, מציאות חדשה בעניינים רבים. אנו מצפים לקבוצה של אנשים שתהיה שותפה אתנו ביצירת מכינה מזן חדש. רבים ודאי זוכרים שבמשך שלושת החודשים האחרונים עשיתי ככל יכולתי "להבריח" מכאן אנשים, מתוך הנחה שאלו שבכל זאת לא נרתעו ולא ברחו, הם אנשים אמיצים אשר רוצים באמת להיות שותפים למהלך החדש העתיד להיווצר כאן.
לכן הזמנו אתכם היום, על-מנת לעבור יחד בירור משותף לקראת מה אנו הולכים, ואלו תהליכים עומדים בפנינו. נפתח בבירור הכיוון הכללי, העקרוני של המקום אשר אליו הולכים אנו.
יש מדרש ידוע שהרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה חוזר עליו תמיד, שם כתוב : "עתידה בת קול להיות מפוצצת בראש ההרים ואומרת כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו".
ריבונו של עולם פועל בעם ישראל, ודוחף את הדברים קדימה. אבל תמיד ניצבת מול כל אדם השאלה - האם הוא נגרר על כורחו אחר התהליכים האלוקיים, או שהוא נחלץ קדימה לפני התהליכים והופך להיות שותף ממש ביצירת ההיסטוריה?
ואמנם, דבר ראשון המאפיין את בית-מדרשנו זה, הוא הרצון ללכת לפני התהליכים ולהיות שותף ביצירתם. "לפעול עם א-ל", פירושו להיות בין אלה שריבונו של עולם פועל מכוחם ועל-ידם לקדם את עם ישראל לקראת גאולתו.


העידן ה"פוסט ציוני"
לכן במפגש הראשון של כל מי שמגיע לכאן, אני נוהג ללמד את דברי הירושלמי בברכות: "מאי אל תבוז כי זקנה אמך" , זהו פסוק שהפשט שלו ברור וממילא מיותר לכאורה. מדוע אמר שלמה המלך מה שכה מובן מאליו, שלא תבוז לאמך הזקנה?! האם לשם כך צריך היה החכם מכל אדם את רוח הקודש, כדי לאמר לנו שאין ראוי לאדם שיבוז לאמו?!
אחד הפירושים המופיע בגמרא: "אמר ר' זעירא אם נזדקנה אומתך עמוד וגדרה" - אמך, הוא מפרש, מלשון אומתך, לא רק מפני הדמיון הלשוני, אלא אולי מפני שבאמת יש לנו "אמא" אישית ביולוגית, וגם יש לנו אמא גדולה - אנו נולדנו מעם-ישראל, יונקים את חיינו מאומתנו אשר היא נותנת לנו חיים ומשמעות לחיים. אומתנו היא אמנו. ויש מצבים כאלה שאמנם 'נזדקנה אומתך'.
היו זמנים שהיינו צעירים, והציונות היתה בשיא תנופתה. מתקופת ייבוש הביצות, הקמת השומר, הפלמ"ח, אצ"ל, וכל המהלכים שליוו את קום המדינה ועד מלחמת ששת הימים. היו ימים שהאומה היתה צעירה ותוססת, שרויה בתהליכים של בנייה ועליה, וכפי שקוראים לה "התקופה הציונית". והנה מגיעים מצבים של זקנת-האומה, עייפות של האומה, ובטרמינולוגיה המודרנית היא מכונה "העידן הפוסט-ציוני".
השאלה היא: מה עושים בעידן הפוסט ציוני?
הרבה יותר קל כשהמטרות הן ברורות - לייבש ביצות, לסלק את השלטון הבריטי, להילחם בפלישה הערבית וכיו"ב, אבל בעידן הפוסט ציוני, שוררת עייפות, אובדן מוטיבציה, לא ברור על מה הולכים, מי עם מי ומי נגד מי. יש הרבה ביצות אך לא ברור כיצד מייבשים אותן. הספקנות שמכרסמת בנפש האומה מסוכנת הרבה יותר מיתושי האנופלס, רק לא ברור כיצד נפטרים ממנה, ובינתיים פושות בינינו כל מיני תופעות שליליות.
קודם כל, אומר לנו ר' זירא, "אל תבוז". יש כאלה הנוטים בתקופה הזו לבוז לאומה תוך הטחת האשמות: "זה הכל בגלל החרדים", "זה הכל בגלל השמאלנים", "בכל אשמה ש"ס", "הכל בגלל ההם" – בכל אשם האחר. יש מי שיודעים למצוא תמיד את האשמים, ולהסביר בנאומים חוצבי להבות ממה נגרמות הבעיות, והם כועסים על אלה ואחרים, בזים לזה ובזים להוא. זה משחרר ומרגיע את העצבים, נותן להם פורקן. ותמיד אפשר למצוא אשמים.
ויש גם דרך אחרת שאף היא בעייתית מאוד. אותה גמרא מזעזעת המתארת את האנשים הצדיקים אשר "נאנחים ונאנקים". הטיפוסים של 'הוי מה יהיה', 'המצב אבוד'.
בחורבן ירושלים בתקופת בית ראשון, כשיצאה מידת הדין לפגוע, אמר הקב"ה למלאך גבריאל - "לך והתווית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים" , מי הם אותם נאנחים ונאנקים? מבארת הגמרא – אלה אותם צדיקים שקיימו את כל התורה כולה מאלף עד תו! והם מתוך צדקותם נאנחים על התועבות הנעשות בירושלים, ועל כן אומר הקב"ה לסמן על מצחם סימן ברור שלא תפגע בהם מידת הדין.
סוף בית ראשון, ירושלים מלאה חמס, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ויש צדיקים, אנשים טובים. "נאנחים ונאנקים": הוי כמה קשה, כמה לא טוב! צדיקים הם, לא השתתפו בכל החטאים הנוראים. אומר הקב"ה למלאך גבריאל: "לך והתווית תו" על-מנת להציל אותם, הם צדיקים! באה מידת הדין ואמרה לפני הקב"ה: למה צדיקים? מדוע הם שתקו, מה הם עשו כדי לשנות את המצב? למה הם לא קמו ומחו? אמר הקב"ה למידת הדין: והרי גלוי וידוע לפני שאפילו היו מוחים, זה לא היה מועיל שכן מי שניסה להוכיח את מנשה – קם מנשה והרגו! זכריה הנביא ניסה להוכיח את עם-ישראל, הרגו אותו בתוך בית-המקדש! מה כבר אפשר היה לעשות? אמרה מידת הדין: אתה יודע שאם היו מוחין, לא היה מועיל, אולם הם לא ידעו, ואם כך כיצד פטרו עצמם מחובת המחאה?!
מיד הודה הקב"ה למידת הדין, ואמר למלאך גבריאל: "ובמקודשי תחלו"! וממשיכה הגמרא ואומרת שיצאה מידת הדין לפגוע בירושלים, ובמי החלה לפגוע? באותם צדיקים נאנחים ונאנקים. הם היו ראשונים! – 'אתם, שראיתם מה מתחולל, ישבתם בחדר ובכיתם. יפה מצדכם שאינכם משתתפים בתועבות, יפה שאתם בוכים, אבל למה לא קמתם להושיע את עם-ישראל, הרי אתם ידעתם מהי המשמעות של מה שקרה?!
יש רשעים - שאינם מבינים שהם מביאים חורבן על ירושלים, זה נורא ואיום, אבל הם רחוקים, ואילו אתם, הצדיקים, אתם יודעים היטב שמה שמתרחש עכשיו מביא חורבן על ירושלים, מדוע לא קמתם ועשיתם מעשה?!
אומרת הגמרא - מידת הדין פגעה בהם תחילה!
ומול זה עומד לו ר' זירא - אחרי חורבן בית שני - ואומר: "אם נזדקנה אומתך עמוד וגודרה" - זוהי אחריות שלך, קום וגדור את האומה! אבל, איך עושים זאת? הרי הם לא שומעים, לא מבינים, ואנו מדברים אל הקירות…



אלקנה
ר' זירא אינו מסתפק בזה שאומר "עמוד וגודרה", אלא מוסיף - "כמו שעשה אלקנה", הגדרה מיוחדת - לך אל אלקנה וראה כיצד הוא התמודד עם הבעיה.
אכן, אין זה סוד כי הדרך שאימצנו כאן לעצמנו היא דרכו של אלקנה. אלקנה חי בתקופה מאוד דומה לתקופתנו, גם אז היתה "התקופה הציונית", תקופת יהושע והזקנים שאחריו; כבשו את הארץ, חילקו אותה, היתה פריחה, שגשוג כלכלי… אבל אט אט החלו מחפשים איכות-חיים, כל אחד קיבל נחלה "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", כל אחד סידר לעצמו דירה צמודת קרקע, וכך, עם הזמן, החל כל אחד דואג לעצמו. לא היה כוח ציבורי המאחד את כולם "בימים האלה אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" . חלה הידרדרות שתחילתה באיכות חיים חומרית, המשכה בפילגש בגבעה. וסופה, במלחמת אחים, בפסל מיכה, ובהידרדרות רוחנית נוראה.
בעידן פוסט ציוני זה, חי יהודי בשם אלקנה… והנה דווקא ההמשך ידוע: שמואל (-בנו) המליך מלכים, בנה מחדש את מערכת המשפט, החזיר את הנבואה, ישב ותכנן עם דוד את ביהמ"ק. אבל קודם לכן היה חסר עוד "משהו": על-מנת להמליך מלך – צריך היה העם צריך לרצות במלך; בשביל לבנות את ביהמ"ק - צריך שהעם ירצה את ביהמ"ק; כדי להשיב את הנבואה - צריך שהעם יהיה ראוי לנבואה!
נבואה אינה תופעה של אנשים פרטיים, אלא של עם שלם. ראוי היה הלל שתשרה עליו שכינה כמו משה רבינו, אלא שדורו לא היה זכאי . הנבואה היא תוצאה של מדרגת הדור. מי יוצר את המהפכה בשטח? מי יוצר את המהפך החברתי התורני בתוך עם-ישראל בשטח? אלקנה!


שיטתו של אלקנה
כיצד עשה זאת?
"אלקנה ואשתו בניו ואחיותיו וכל קרוביו היה מעלה עמו לרגל, ובאים ולנים ברחובה של עיר, והיתה המדינה מרגשת והיו שואלין אותן להיכן תלכו? ואומרים לבית ה' שבשילה, שמשם תצא תורה ומצות, ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך יחד? מיד עיניהם משגרות דמעות אומרים להם נלך עמכם? ואומרים להם הן, עד לשנה הבאה חמשה בתים, לשנה אחרת עשרה בתים, עד שהיו כלם עולים. ובדרך שהיה עולה שנה זו - לא היה עולה שנה אחרת, עד שהיו כלם עולים, אמר לו הקב"ה אלקנה! אתה הכרעת את ישראל לכף זכות, וחנכתם במצות, וזכו רבים על ידך, אני אוציא בן ממך שיכריע את ישראל לכף זכות ויחנך אותם במצות, הא למדת שבשכר אלקנה שמואל:".
הוא לא ארגן הפגנות, גם לא הטיף, ובוודאי לא עשה מהפכות צבאיות או מהפכות אלימות מסוג אחר. אלא עשה דבר אחד – המכונה בטרמינולוגיה המודרנית - "דוגמא אישית". הוא קבע לעצמו את היעד - לחבר את עם-ישראל למרכז היחידי המסוגל לחבר אליו את העם, דרך מקום השראת השכינה באומה. באותם ימים היה זה משכן שילה. המרכז הרוחני הוא גם מה שיכול להיות מרכז חברתי, ואלקנה רצה לחבר את עם-ישראל למשכן שילה.
לעלייה לרגל שני היבטים:
קודם כל - תשוקה לראות ולהראות את פני ה'. אדם לא עוזב את ביתו בעיצומה של עונה חקלאית בוערת ועולה ברגל לשילה, אלא אם כן מצפה שם למפגש מיוחד במינו - "לראות ולהראות".
אבל ממילא יש בזה גם מימד ציבורי – העובדה שכולם עולים למקום אחד פירושה, שיש לכולם לב אחד.
אותו מדרש קצר מאפיין מאוד את המהלך הרוחני שמבצע אלקנה: "ועלה האיש ההוא, אלקנה, אשתו, בניו ואחיותיו וכל קרוביו היה מעלה עמו לרגל".
עיקרון ראשון – לפני שאתה רוצה 'להחזיר בתשובה' את ההוא ממר"צ ומהשומר-הצעיר, קח לך קודם כל אנשים קרובים - "בניו ואחיותיו וכל קרוביו היה מעלה עמו לרגל". תחילה, מרכז סביבו את האנשים הקרובים אליו, ולא רק אלו הקרובים אליו ביולוגית, אלא קרובים במנטאליות, בשפה, על-מנת ללכת יחד. ואותה חבורה קטנה של אנשים אשר מבינים עניין ויודעים מה עליהם לעשות אותה הוא מטפח. אותו אוונגרד תופח, על מנת להתפיח. הוא הולך וגדל ומצטרפים אליו כוחות נוספים. "והיו באים ולנים ברחובה של עיר והיתה מדינה מרגשת והיו שואלים אותם להיכן תלכו?" .
לאדם בודד, בחור טוב ככל שיהיה, בעל הופעה מעניינת ככל שתהיה, לא מקדישים תשומת לב מיוחדת. אבל כשיש חבורה איכותית שהולכת ותופחת, הולכת וגדלה, זה כבר משהו! ובאותם ימים לא היו אנשים עולים לרגל, שכן עליה לרגל היא תמיד בזמן עונות חקלאיות, הבוערות לעם חקלאי. בסוכות, פסח ושבועות, בעת הקציר או האסיף, צריך לקום פתאום ולעזוב את הבית ואת השדות ולעלות לרגל! איך אפשר לעזוב את כל העולם החומרי "ולעלות ולהראות"?! זה לא בשבילם, הם עסוקים, עליהם 'לדאוג לעסק'. והם שואלים את העולים: לאן תלכו, ומה בכלל מושך אתכם ללכת?
בעיצומה של תקופה מלאת סיבוכים, כשחלה הזדקנות של האומה, מופיע פתאום כוח, לא אדם בודד, כי אדם בודד איכותי נמצא בכל מקום, אלא חבורה שהולכת ועולה ויוצרת כבר תופעה "והיתה מדינה מרגשת והיו שואלים אותם להיכן תלכו?"
והם משיבים מה שלהם הוא מובן מאליו: לבית ה' שבשילה שמשם תצא תורה ומצוות, והלוא אנחנו כולנו בני עם אחד, עִם לב אחד, מוח אחד, בואו אתנו ונלך ביחד.
"יחד כולם קדושה לך ישלשו" - לא "אנחנו" ו"הם", אלא כולנו יחד נצעד באותו מסלול, באותו אוהל סיירים, תחת אותה אלונקה, נישא בעול יחד, בצבא ובאזרחות. המדינה היא של כולנו, אנו הולכים לאותו מקום, אז בואו נרים ביחד את הפרויקט הזה….
המשך המדרש מעניין ביותר: "מיד עיניהם משגרות דמעות ואומרים להם נלך עמכם? ואומרים להם - הן!"
חשוב לבכות מידי פעם. יש אמנם אנשים מסכנים, אטומים, ששום דבר אינו מצליח לחדור ללבם ולהביאם לידי בכי. אבל בדרך כלל לכל אדם יש דברים חבויים בלב, שאולי בחיי היום-יום אינם יוצאים אל הפועל, אך הוא חי ומרגיש אותם עד שמגיע רגע מסוים שלבו נפתח. "מיד עיניהם משגרות דמעות ואומרים להם נלך עמכם".


אמת הפותחת לבבות
אלקנה מאמין בלב יהודי השוכן בתוכם. אלקנה הולך מתוך תפיסת עולם שמתחת לפני השטח הכל קיים וחי, וצריך רק לפתוח מעט את הפתח, ולאפשר את המפגש עם משהו אותנטי, אמיתי; משהו שיגרום להם להבין ולומר – בעצם, גם אני רוצה להיות כזה.
לא צריך לכפות דבר על אף אחד. אין צורך בכפייה דתית, לא בכוח פוליטי ולא בהפגנות. האמת, יש בה כוח לפתוח את הלב, יש לה כוח לפרוץ חומות.
ואומרים להם, נלך עמכם….
לא בתוך שנה אחת חזר כל עם-ישראל בתשובה, שנה אחת כאן, שנה אחריה שם; שנה אחת חמישה בתים, שנה אחרת עשרה בתים - "בדרך שהיה עולה בשנה זו לא היה עולה בשנה הבאה, עד שהיו כולם עולים".
זוהי הנקודה - ליצור מהפך חברתי בדרך של יצירת מודל עמוק ורציני, שאנשים מזדהים אתו והוא מתגלגל קדימה ככדור שלג, מתרחב ומתרחב. כי לאמת יש הכוח להתפשט, ולשם כך צריך רק לפתוח את הלבבות, לגרום לאדם שירצה להתחבר אל האמת.
'דתיים לאומיים' רדודים ושטחיים, שמבקשים פריבילגיות לדתיים, אינם מעוררים דבר, אולי להפך, דחייה. גם לא הסטיקרים ולא ההפגנות יוצרים את התהליך, אולי רק מסייעים לו לפעמים. מהפכה אמיתית יכולה להתרחש רק בדרך אחת: מפגש עם ציבור שחי חיים אמיתיים וגדולים הראויים להערצה, זה פותח את הלבבות וגורם לרצות "ללכת עמכם", שאכן כולנו הולכים מאותו מקום, לאותו מקום. יש לנו מטרות משותפות.
המדרש מסיים במשפט מופלא: "אמר לו הקב"ה, אלקנה, אתה הכרעת את ישראל לכף זכות וחינכתם במצוות וזכו רבים על ידך, אני אוציא ממך בן שיכריע את ישראל לכף זכות ויחנך אותם למצוות, הא למדת שבשכר אלקנה - שמואל". כלומר, אלקנה לא היה רק האבא הביולוגי של שמואל הנביא, אלא אף אביו הרוחני. הוא יצר בחברה הישראלית את המהפך הרוחני-חברתי שאיפשר אחריו את הופעת שמואל. אילו לא היה אלקנה יוצר שינוי רוחני בתוך החברה הישראלית, לא יכול היה שמואל לבוא ולעשות מה שעשה.
איך יוצרים אפוא מהפכה רוחנית-חברתית מלמטה? איך מביאים את העם לבוא ולאמר "נלך עמכם והם אומרים להם הן נלך יחד"? - רק באמצעות חבורה של אנשים ההולכת וגדלה בכמות ובאיכות, שכל מי שרואה אותם מבקש להצטרף אליהם בהליכה משותפת.
וכאן אנחנו חוזרים אלינו, כאן ועכשיו, במכינה הישיבתית "בני דוד" מחזור י"ג.



העובדות בשטח
לפני פתיחת המחזור הראשון של המכינה היתה המשימה העיקרית להבקיע את האפשרות ליטול חלק בשירות הצבאי בצורה מכובדת, ויחד עם זאת, לשמור את הכיפה על הראש.
המשימה הזו, ככל הנראה, היום כבר מאחורינו, היא בוצעה ובגדול. וכולנו אמנם יודעים את הנתונים, שב"בני דוד", כל מי שיכול, מתגייס ליחידות קרביות. 40-50% מתוכם מגיעים ליחידות מובחרות, 50-55% מגיעים לקצונה, ועם זה, 95% מבוגרינו נשארים עם הכיפה, למרות שהם משרתים ביחידות קשות מאוד. אין ספק שזה כשלעצמו ראוי להערכה, אך מסתבר שכדי ליצור את המהפך, זה עדיין לא מספיק. כלומר, בצבא ניכרת המהפכה הזו מפני שהוא למעשה גוף קטן, וגם קבוצה של ארבע-מאות בוגרים שלנו שמשרתים בצבא בכל זמן נתון, די בה כדי ליצור השפעה ולעורר הערכה, אבל הצבא הוא בסופו של דבר חלק קטן מההוויה של עם-ישראל היום, והשאלה היא - האם אנחנו מצליחים ליצור ציבור איכותי, גם אחרי הצבא.
פה כדאי שוב להגדיר את הבעיה המרכזית שאִתהּ מתמודדת הציונות הדתית כמאה שנה, ועדיין צריכים הדברים הרבה הרבה שכלול.
רבים מכירים את הסגנון המופיע מידי פעם בעיתון 'הארץ' ובמקומות נוספים, בנוסח הבא: "הא, חבר'ה דתיים, גיליתם את הצבא, איפה הייתם לפני 50 שנה, תמיד אתם באים מאוחר. נזכרתם לבוא לצבא אחרי 50 שנה, די, הצבא היום כבר פָּסֶה, לא צריכים אתכם היום, אנחנו כבר בעידן השלום, עוד 50 שנה תצטרפו לעידן השלום, אתם תמיד באים בפיגור, אתם רק מחקים אותנו…
התשובה פשוטה ביותר: אנחנו רוצים לעשות מה שאף אחד עדיין לא עשה, גם לא הקיבוצניקים. לפני מאה שנה, היה צורך לצאת מביהמ"ד ולהקים כוח צבאי, בין אם זה היה השומר, הפלמ"ח, האצ"ל או כוח צבאי בגטו ורשה. היתה בעיה לחבר את המנטליות הרוחנית-הקדושתית של בית-המדרש עם אותה גבורה מעשית שנדרשת בצבא ובכל עולם המעשה, כמו בפוליטיקה, בחקלאות, בכלכלה או ביחסים בינלאומיים, שם נהוגות צורות התנהגות אחרות, המחייבות מבנה נפשי אחר. ואז קרה בעם-ישראל שבר נורא, הוא נחלק לשניים, כיוון שלא היה מי שידע כיצד לחבר את שני הדברים.
אוכלוסיה גדולה הכריזה כי היא את התורה אינה עוזבת, ונשארה בביהמ"ד. עד היום זו המסורת שלהם - לפתח את בית-המדרש ולהצמיח גדולי תורה, אבל הם לא הצליחו להוציא מביהמ"ד אנשים שיתמודדו עם חיי המעשה, בעצמה ובמימדים הנדרשים כדי להקים מדינה.
קבוצה שניה של העם החליטה שצריך לקחת את גורלנו בידינו ולהתמודד עם עולם המעשה, ובהכרה צלולה הם עזבו את ביהמ"ד, את התורה, ופרקו מעל עצמם עול תורה ומצוות, יצאו והקימו צבא, מדינה וכלכלה.
מי ייצור את אותה יצירה אותנטית שעם-ישראל מחכה לה מזה אלפי שנים? את החיבור של הקודש והחול? את אותה הוויה נפשית של אנשים מלאי יראת שמים, מלאי קדושה ובאותו זמן - גיבורים נועזים בעולם המעשה?
הקיבוצניקים החילוניים לא עשו זאת מעולם, אף לא החרדים. הציונות הדתית היא התנועה היחידה שהולכת בדרך זו כבר עשרות שנים, היו לה הרבה הישגים, אבל גם כשלונות או פרות-בוסר, כי המשימה הזאת אחרי אלפיים שנות גלות, קשה מנשוא.


האתגר הגדול – חיבור הקודש והחול
ברצוני לקרוא בפניכם מתוך ספר מאמרי-הראי"ה של הרב קוק זצ"ל, פיסקה שנכתבה לפני תשעים שנה, וכאילו נכתבה אתמול. היא עוסקת בהתמודדות שלנו כאן והיום בחברה הישראלית.
"את הלימוד הערוך הזה, שרק בבירור הידיעה שלו תלוי הוא הביאור של פתרונן של כל השאלות הקשות שבחיינו הפרטיים והכלליים, אנחנו חייבים לבררו, ברור אחר ברור, בספרות ובחיים, בלא הרף ובלא שום התרשלות כל וכלל. הבירור הזה הוא ידיעת הערך של הקודש ושל החול, ביחוד במיזוגם ובחיבורם בחיינו הפרטיים ובחיינו הכלליים, ביחוד בחיי התנועה הלאומית שלנו שנתעוררה בתקופה האחרונה בצורה כל כך בולטת ומרעשת" (מאמרי הראי"ה 404).
הראי"ה אינו מפריז בכתיבתו, אלא הוא מנתח את העובדות וטוען שכל הבעיות הכרוכות בתהליך תחיית עם-ישראל בארצו, כולן, בדרך ישרה או עקיפה, קשורות לבעיה מרכזית - היחס בין הקודש והחול. השבר הנורא הזה החל לפני כמאה שנה, כאשר התפרדו הקודש והחול זה מזה.
אלה שהרגישו שתפקידם לשמור על הקודש נשארו רק בתוך כותלי ביהמ"ד, ואלה שהרגישו שתפקידם לדאוג לחיי חול, התנתקו מביהמ"ד ובנו מדינה. בתחילת הדרך זה היה יפה ומוצלח מאוד, אולם כל המחלות, הצרות והייסורים שיש לנו במאה השנים האחרונות עד היום, נובעים מהבעיה הזו של חוסר היכולת לחבר את הקודש והחול בצורה נכונה.
ואפשר להעמיד את הדברים בצורה חריפה יותר. פעם אחת בלבד בהיסטוריה של עם-ישראל היתה הופעה מדהימה של אחדות הקודש והחול - בימי דוד ושלמה. דוד ושלמה, שניהם היו אנשי קודש עליונים, שניהם נביאים, שניהם ראשי סנהדרין, שניהם חסידים וקדושים, שניהם מנהלים ממלכה עשירה, שלמה וחזקה. דוד מנהל מלחמות גדולות, שלמה עסוק בהפרחה כלכלית נפלאה, והכל בהרמוניה.
בדברי-הימים מתואר ביקורה של מלכת שבא, שבאה לראות את פלאי שלמה המלך : "ותרא מלכת שבא את חכמת שלמה והבית אשר בנה: ומאכל שלחנו ומושב עבדיו ומעמד משרתיו ומלבושיהם ומשקיו ומלבושיהם ועליתו אשר יעלה בית ה' ולא היה עוד בה רוח" - כשהיא רואה את המעלה המחבר את בית ה' עם בית המלך "ולא היה עוד בה רוח". היא רצתה להבין מה סוד כוחו של שלמה המלך, ואף גילתה. היה גשר מארמון המלוכה, (בטרמינולוגיה המודרנית נקרא לזה משרדי-הממשלה), ובין בית-המקדש, ושלמה המלך היה הולך מכאן לשם ומשם לכאן.
מלכת שבא הבינה שבזה גנוז הפלא של מלכות שלמה - באותה אחדות נפלאה של הקודש העליון – ביהמ"ק - עם סידור חיי הממלכה הארציים בארמון המלוכה.
דווקא ממקור הקודש העליון הולכים ומתבארים כל ענייני הממלכה. באחדות אין סתירה, הלוך ושוב, ושוב הלוך, הכל בשלמות והרמוניה, הקודש והחול אחד הם, נפלא. כמה זמן נמשכה אידיליה זו? - פרק זמן קצר ביותר.
שנים ספורות אחרי פטירתו של שלמה מתחיל להתגלות המתח. ירבעם איש המעשה כנגד ירושלים, מרכז הרוח. עם-ישראל מתחיל להתפלג, מתחילה הידרדרות, בלא הצלחה לחבר את הדברים. היו אישים בודדים שניסו לעשות זאת, כחזקיהו ויאשיהו, אולם באופן כללי, בבית ראשון הלכה תיומת זו ונפרדה; העושר הכלכלי והחוסן הפוליטי הביאו ל-"שמנת עבית כשית - ויטוש אלו-ה עשהו" , הבית נחרב ויצאנו לגלות.
חזרנו וניסינו שוב: מתתיהו ובניו, יהודה המכבי, החשמונאים. אנשי הקודש ניסו ממקור הקודש לבנות ממלכה שמרכזה בירושלים, ולחבר את הממלכה אל הקודש. אך כמה זמן זה החזיק מעמד? דור אחד בלבד! העושר והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, וכבר בימי האחים החשמונאים הורקנוס ואריסטובלוס, נעץ חזיר צפרניו בחומה ונזדעזעה על ידי ת"ק על ת"ק פרסה – תאוות השלטון הגשמי הביאה לביטול קרבן התמיד, כשלאחר מכן הגיעו תקופות אפלות כבימי הורדוס המלך, והכל התרסק. במו ידינו החרבנו את ביתנו כדברי בת-הקול – "קמח טחון טחנת".
התיקון היה שריבונו של עולם שלח אותנו אלפיים שנה לבית-המדרש ללמוד תורה. ובגלותנו, ההדרכה שעמדה לפנינו היא אותה הדרכה שמבאר רבנו בחיי הספרדי בספר "חובות הלבבות" – "ככל שיוסיף הישוב תיקון, יוסיף השכל חורבן", צריך למעט בתיקון הישוב, כיוון שיש ניגוד עצמי בינו ובין בניין התורה והקדושה.
אחרי אלפיים שנה הגיע זמן לחזור לארץ-ישראל ולבנות כאן מדינה שבה הקודש והחול מחוברים. ימי דוד ושלמה הם הימים הגדולים שביססו את הבירור האמיתי של זהותנו. וחזרנו לכאן, לארץ-ישראל, על-מנת לחולל את הפלא הזה ולחדש ימינו כקדם, כבימי דוד ושלמה – ואף יותר מכך!
מי עמל להשגת מגמה גדולה זו היום? העולם החרדי? על-פי ראייתו, אם נלמד תורה החול יעשה מאליו, "ורעו זרים צאנך ובנו בני נכר חומותיך" , צריך ללמוד תורה והכל יסתדר. זו אינה אחדות הקודש והחול.
מי יעשה זאת? הציבור החילוני הסבור ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" בשכחת שם ה' הנותן להם כוח לעשות חיל?
מי יופיע בעם-ישראל את אחדות הקודש והחול? אנשים שהם קצת דתיים וקצת חילונים?
אנשים בינוניים שחובשים כיפה אך עולמם הפנימי, מאוויי נפשם ואורח חייהם, נעוץ כולו בהשבת "איכות החיים" החמרית?!
האם מסוגלים אנו להעמיד בתוכנו דור של אנשים שחיים באופן פנימי בעולם של קדושה, ברוממות ודבקות מתוך הכרה, מתוך יראת שמים גדולה, ודווקא מתוך כך עסוקים הם בעוז בבניין עולם המעשה?
זוהי פריצת הדרך הגדולה שאמנם כבר נעשו בה צעדים ראשונים, אך אנו עדיין רחוקים מלהופיע אותה בכל מילואה, וזה מוטל עלינו כאן ועכשיו.


סוללי הדרך הראשונים
וצריך להוסיף מתוך הודאה על האמת ובענווה.
לא ראשונים אנו בהתווית הדרך. גדולים וחשובים סללו אותה לפנינו. כותב הרב זצ"ל: "את הלימוד הערוך הזה חייבים אנו לבררו בירור אחר בירור בספרות ובחיים". בספרות, הכוונה להצבת העקרונות – כמו, לשלול את הדרך החרדית הטוענת שעם ישראל כולו צריך לעסוק בתורה וחיי החול ייעשו על ידי נכרים. יש כאן סוגיות גדולות שצריך לבררן, ולהוכיח ממקור תורתנו את החובה המוטלת עלינו "והורשתם אותה וישבתם בה"; את החובה לעבוד את עבודת התחייה גם בתחומי החול; את החובה לבנות את כל מערכות החיים אשר מתוכם ועל גבם יאיר אור הקודש, בבחינת "ממלכת כהנים וגוי קדוש". גוי, מלשון גויה, גוף, ואף-על-פי-כן - גוי קדוש.
דרך זו סללוה גדולים וחכמים לפנינו, מהגאון מוילנא דרך הרב אליהו מגרידיץ, ר' שמואל מוהליבר ועד מרן הרב קוק, זכר צדיקים לברכה, ועוד רבים אחרים.
הקושי היותר גדול הוא בחיים, ליישם את זה בחיי המעשה. לצאת מבית המדרש ולהמשיך את חיי הקודש ורגשות הקודש גם בתוך עולם החול. גם בזה היו רבים שהלכו בדרך זו, ומפעלם, והצעדים שצעדו קדימה, גם כאשר קטנים היו, הם הם השלב שממנו אנו יכולים עכשיו להמשיך קדימה.
אבל על גבי מה שנבנה עד היום, ולמרות כל מה שנבנה, רואים אנו בעינינו, שזוהי בעיית הבעיות שאיתה אנו חייבים להתמודד בדורנו, וזה מה שכותב הרב – בירור אחר בירור.
הציבור המכונה דתי-לאומי הוא, ברוך ה', ציבור שהולך וגדל בכמותו, בכשרונותיו, בגיוון עיסוקיו ובאיכויות האנושיות שבו, אך עדיין עומד הוא ומתקשה להתמודד עם בעיית הבעיות – אחדות הקודש והחול והיכולת ליצור ציבור איכותי של אנשי תורה ואמונה, שיהיו עסוקים בעולם המעשה מתוך רגשות קודש וחיבור מעשי ורוחני עמוק לתורה.
זו היתה כוונתנו כשקראנו למקום הזה "מכינה". הציונות הדתית בנתה עולם ישיבתי נפלא, הולך וגדל באיכותו ובכמותו ומגדל אט אט תלמידי-חכמים, רבנים, אברכים, דיינים… ומה קורה עם אנשי המעשה של הציונות הדתית, היוצאים להתפרנס, כעורכי-דין, אנשי עסקים, רופאים וסתם ידידים טובים שמתפרנסים? האם יצרנו מציאות של חיים מלאת עוצמה של תורה וקדושה שמחברת את הקודש והחול?
יותר מזה, לא ברמה האישית אלא ברמה הציבורית, האם פילסנו דרך לבנות מערכות ציבוריות של חברה שגם ענייני החול שלה נעשים מתוך הארת חיים של קודש? האם יצרנו צורת חשיבה שבה כל ענייני הכלכלה, המשפט, התרבות, התקשורת, הפוליטיקה וכו', נבנים ונערכים מתוך עומק דעת תורה? גם כשיש כלכלן דתי, משפטן דתי וכו', חוץ מהעובדה שברמה האישית הוא שומר מצוות, האם המבט המוסרי, הכלכלי המשפטי המדיני וכו' נבנה אצלו מתוך דעת התורה, ותוך מילוי רוחני ב-כוזרי, במהר"ל, ברב קוק וכד'. מהו מקור הדעת המוביל את ענייני המעשה במדינה גם כאשר המובילים הם אנשים דתיים במובן הפרטי?
זוהי משימה קשה.
הקיבוץ הדתי, במובן מסוים, היה פעמים רבות ראש החץ בנושא הזה, אולם כמו הלהב הראשון של המחרשה אשר מתקהה מהר מאוד. כך אף הוא שילם מחיר יקר בהיותו ראשון במערכה, ואנו יודעים היטב שהקשיים רבים מאוד. וכיצד אמנם מתחברים חיי החול והעבודה להוויה של קדושה? זה קשה מאוד, במיוחד לנוכח העובדה שרוב העוסקים בחברה הישראלית בענייני החול הם אנשים חילוניים, ועל כן החול מופיע כך שבצדו הגלוי מנותק הוא מן הקודש.
אבל אנחנו, שכה רוצים לעשות את זה, רוצים לעשות את זה אחרת! לעשות את זה בשונה לגמרי מאותם קיבוצניקים חילוניים שעשו זאת לפני 50, 30 ו20- שנה. אנו רוצים לשרת בצבא ולהרגיש הרגשות של קדושה מתוך טהרה, מתוך אמונה, כעבד לה' ולישראל עמו, לא רק מצד החול שבדבר אלא מצד קודש-הקודשים.
את זאת לא עשו אף פעם ב2500- השנים האחרונות. האחרון שעשה זאת היה יהודה המכבי. גם ר' עקיבא כיבד את בר-כוכבא, וניסה להרים את צבאו למדרגה הזו, אך לא ברור אם הצליח.
להביא לאחדות הקודש והחול, זוהי משימה קשה. להיות אדם מלא קדושה, תורה ויראת שמים בבית המדרש – זה נהדר, גן עדן ממש. אך להיות אדם מלא יראת שמים בעולם המעשה, זה קשה ביותר, אבל זה תפקידנו. קשה, כיון שעוד לא יצרנו מודל ציבורי בהיקף כמותי ובעצמה איכותית כאלו, שיכול הוא לשאוב אליו את המשתוקקים ללכת בדרך זו.


ממשיכי הדרך
ככל שעם-ישראל יחיה באופן כזה שיאחד את הקודש עם החול, כך יהיה קל יותר. אם נסלול את הדרך לבאים אחרינו, נקל עליהם מאוד, אבל החץ המוביל יעמוד תמיד בפני קשיים.
אכן, זוהי המכינה וזהו תפקידה! בית מדרש שתפקידו לבנות תודעה של אנשים שאמנם, לפחות בשלב זה של החיים, כבר הגדירו לעצמם את עצמם כאנשי מעשה, אבל הם רוצים להיות אנשי מעשה עם עוצמה רוחנית, תורנית, קדושתית! עם לא פחות עוצמה מאיש תורה השרוי בעולם התורה. הם רוצים לעבוד עבודת ה' וישראל עמו, לא פחות מאנשי תורה, ובוודאי לא בפחות מסירות ולא בפחות אהבה.
ואמנם אין זה קל. פעמים רבות נוצרת הרגשה שמכינה היא לא באמת ישיבה, אלא היא מיועדת לכאלה שאינם מספיק רציניים, שלא מתכוונים באמת לדקדק במצוות יותר מדי, שאולי הם מתכוונים להיות אידיאליסטים, אבל בסופו של דבר, ללכת לטייל בדרום אמריקה - חשוב להם יותר מלימוד תורה… לחשוב כך, זה כישלון המגמה שלשמה הקמנו את המכינה הזו לפני שתים-עשרה שנה! קביעה זו היא אנטיתזה לכל מה שאנחנו מלמדים וחושבים כאן. עם-ישראל לא מחכה לנו, התהליכים רצים והם קשים ומסובכים מאוד.
שאלת מסירת הגולן ויש"ע לידי הערבים, הם רק סימפטומים גלויים של בעיות נוראיות הרבה יותר, בעיות תרבותיות, בעיות של זהות, של מיהו יהודי ושל מהו יהודי, בעיות שמסכנות את קיומנו כעם. השאלה היא, האם אנו מתלכדים ליצור משהו איכותי גדול ואמיתי, לא רק בתור חווית נעורים של 'שנה לפני הצבא' אלא בתור מסלול חיים!
האם מסוגלים אנו להקים בית מדרש שכל שנה יצאו ממנו מאה בוגרים שיהיו "עבדי ה' וישראל עמו"? עלינו להוציא מכאן צדיקים יראי שמים בעולם המעשה למשך עוד שבעים שנה, כשבתוך חמש-עשרה שנה יצאו אלף-וחמש-מאות אנשים שיתפזרו בקרב כל החברה הישראלית - "בדרך שעולה בשנה זו לא עולה בשנה הבאה", בכל תחומי העשייה! וכל אחד מהם יהיה מגדלור שיבטא את היכולת לאחד את הקודש והחול, להיות אדם מלא קדושה פנימית, מלא צדקות פנימית, לא פחות מהרב, ומלא תורה ואהבת תורה ושקידת תורה, אמנם בנפח קטן יותר אבל באהבת תורה ושייכות פנימית לתורה לא פחות, על פי היסוד "ועמך כולם צדיקים", למרות שהוא נמצא בעולם המעשה.
המשימה הזאת, כאמור, מורכבת ומסובכת מאוד, ואל לנו לפתח אשליות. זוהי משימה שבמשך דורות רבים מנסה עם-ישראל לבצע אותה וודאי שבסוף הוא יצליח. כיצד יודעים אנו שיצליח? כך כתוב בתורה, בנביאים, בחז"ל, בראשונים ובאחרונים. אנו מעצם מהותנו כאלה, ועלינו להרגיש את עצמנו ראויים לכך, ובשביל זה חזרנו לארצנו כדי לממש ולהופיע תכונה זו, תכונת חיינו היסודית.
החידוש הגדול של עם-ישראל בעולם, הוא היכולת שלו לחיות חיי עם של "ממלכת כהנים וגוי קדוש". גוי מלשון גוויה, גוף. גם הגוף הוא קדוש, "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ" . גם הארציות היא ארץ הקודש, ארציות של קדושה.
יש לנו קשר עם לא מעט בוגרים מן המחזורים הראשונים, העוסקים בתפקידים שונים ומגוונים. חלקם בצבא קבע, חלקם בשב"כ, חלקם במנהל הציבורי, חלקם בתוך מערכת המשפט, בפרקליטויות, וחלקם בעולם הכלכלי.
זהו מאבק יומיומי קשה אבל אפשרי. אפשרי, שהרי אנו מכירים אנשים כאלה. ואם יש עשרות אנשים כאלה אין שום סיבה שלא יהיו מאות, ואם יהיו מאות אין שום סיבה שלא יהיו אלפים, וכשיהיו אלפים אז יהיו דורות, ועם-ישראל יחזור בתשובה… אולם חייבים להתחיל בזה. זו הסיבה שאנו מכריזים בזה באופן רשמי על מחאה חריפה נגד המושג "מכינה" כפי שהוא נתפס בצורה כושלת ואווילית על ידי חלקים מסוימים בציבור. המכינה אינה פחותה מישיבה. אין היא מיועדת לאלו ש'אין להם כוח' ללמוד בישיבה, המכינה מיועדת לגיבורים גדולים המוכנים למשימה קשה ביותר, ובמובנים מסוימים אפילו קשה יותר מהמשימה של ה'ישיבניקים'.


עלה נעלה כי יכל נוכל!
אנו, החבורה שכאן, רוצים להקים מכינה חדשה, מכינה שיהיו בה מאה צדיקים, שתהיה בהם יראת שמים, ותהיה להם שקידה ואהבת תורה ואהבת עם-ישראל, לא פחות ואף יותר מכל ישיבה רגילה אחרת. נכון, הם יהיו 'מכיניסטים' - שילכו להושיע את עם-ישראל בעולם המעשה. לא תהיה 'תורתם אומנותם', הם ישרתו בצבא, אך לא בגלל זה יגרע כוחם, להפך, דווקא מתוך כך יסלול כל אחד את דרכו שלו בשביל לעבוד את ה' כ"עבד לה' ולישראל עמו", בצדיקות ובאהבת תורה.
לכן אנחנו מבקשים שיבואו לכאן אך רק אנשים הרוצים בזה ולא בשום דבר אחר, ולשם כך יהיו מוכנים להשקיע ולעמול קשה. הקשיים מתעוררים כשרוצים לחולל שינוי, בעוד שלזרום, תמיד קל יותר. לכן אנו מאמינים שאחרי מחזור אחד כזה, הדברים יהיו פשוטים יותר…
ולראשונים נאמר את דברי כלב בן יפונה ויהושע בן נון – עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה. נעלה ונצליח לרשת את מדרגת החיים החדשה שעם ישראל כל כך זקוק לה.


יש לנו נוער נפלא
ואני מוכרח לומר לכם, יש בעם-ישראל הרבה אנשים טובים. אחת החוויות המסעירות שלי, כמה שזה קורע אותי לגזרים ולוקח את תמצית חלבי ודמי, אלו הראיונות הארוכים האלה עם השמיניסטים. יש מי שיושבים כאן בשעות הקטנות של הלילה ונדמה להם שאני כבר לא רואה, אבל האמינו לי, גם כשהעיניים שלי עצומות אני רואה טוב מאוד, בעיקר מקשיב. פגשתי בשתים-עשרה השנים שחלפו כ5,000- בני נוער וברור לי כשמש שיש לנו נוער נפלא. הוא עדיין לא נדלק, אך הוא מחפש שיראו לו את הדרך, שרק יתנו לו דוגמא והוא יוכל לעשות דברים מדהימים. יש אנשים עם כישורים נפלאים, עם יכולות מדהימות, עם כשרונות, עם גבורה, הם רק צריכים לצעוד בדרך הנכונה, ואני אומר לכם, אם אנחנו לא ניקח את המושכות, נתווה דרכים חדשות ונוביל דברים חדשים, יותר איכותיים ויותר גדולים, הרינו חוטאים בראש ובראשונה לעצמנו, כי אנחנו מסוגלים לזה, כי הדור צריך את זה, כי עם-ישראל מחכה לזה, וצריך לקום ולעשות!!!

זה מה שאנו מבקשים - לזרוק לכם את הכדור. את המהפך הזה, לא אנחנו, הצוות, נוכל לעשות לבד כי אנחנו 'ישיבניקים', 'חכמים בלילה', כל הזמן בבית מדרש, יוצאים אמנם למילואים, אך היום המילואים קצרים, בסך הכל עשרים וארבעה ימים בשנה…
מי שיצטרך להתמודד, להיות צדיק ירא שמים בשטח, בשדה, בצבא, בפרקליטות, בשב"כ, במנהל הציבורי, בפוליטיקה ובעבודת השדה, הם האנשים שיושבים כאן!
ואם האנשים שיושבים כאן, לא יחליטו להרים את הכפפה ולעשות את זה, פשוט, מאומה לא יתרחש.
לכן נקראתם לכאן, על מנת להציג בפניכם את הדברים ולשאול "מי לה' אלי?"
מי מוכן לקום, לרדת בכובד ראש לשורש העניין ולהבין שאלו אינן רק מילים יפות?!
זוהי אפוא המגמה, להקים פה מכינה שתסלול דרך לגדל אנשים צדיקים ויראי שמים "עבדי ה' וישראל עמו" גם כשיוצאים מבית המדרש, וקל וחומר כשהם בבית המדרש.