A+ 100%A-

מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג Chrome ו- Firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהסגירה

מצוות עליה לרגל למשכן שילה

 "ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחות ולזבח לה' צבאות בשלה ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים לה'" (שמו"א א ג):

 

לשון הפסוק "ועלה האיש ההוא" - משמעו, שהוא לבדו עלה מעירו (רד"ק ומלבי"ם). מלשון זה עולה, שלא הייתה מצווה לעלות לרגל לשילה. גם המשך הכתוב "להשתחות ולזבוח", אינו עניין לכאורה למצות הרגל, שעיקרה מצוות ראיית פנים ועולת ראיה. וכן גם לשונו של רש"י ממדרש אגדה "בדרך שהיה עולה בשנה זו, לא היה עולה בשנה אחרת, כדי להשמיע ישראל ויעשו כמותו", משמע ממנו שעלה פעם אחת בשנה, ולא בכל שלוש הרגלים. וכן דברי רד"ק "מימים ימימה - משנה לשנה".

 

ואכן בפרשת ראה נאמר: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסכות ולא יראה את פני ה' ריקם" (דברים ט"ז ט"ז). וכתב רמב"ן שם (בפסוק י"א):

"והזכיר כאן 'במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם', וכן אמר 'שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך במקום אשר יבחר' וכו' או שיבאר כאן שלא יתחייבו לעלות לרגל עד אשר יבחר השם מקום לשכנו שם".

מבואר בדבריו, שלא בכל המקומות שהיה משכן הייתה מצווה לעלות לרגל. האם אמנם לא היתה מצוה לעלות לרגל לשילה?

 

מגמ' חגיגה ו' ע"א מוכח שמצוות עליה לרגל נהגה בשילה במלא תוקפה.

"השיב רבי תחת בית הלל לדברי בית שמאי, 'וחנה לא עלתה, כי אמרה לאשה עד  יגמל הנער והביאותיו', והא שמואל דיכול לרכוב על כתיפו של אביו הווה. א"ל אבוה, ולטעמיך תיקשי לך חנה גופא מי לא מיחייבא בשמחה וכו'".

מבואר שמצות עלייה לרגל נהגה בשילה, עד שהקשו מכאן לב"ש. ובירושלמי פ"א דיומא ה"א איתא:

"ר' יוחנן תורתא אמר, מצאנו שלא חרבה שילה אלא שהיו מבזים את המועדות ומחללין את הקדשים"

ופירש קרבן העדה שם:

"מבזים את המועדות - שלא היו עולים לשילה לרגל, שאלקנה הוצרך לסבב ערי ישראל להדריכם שיעלו לרגל".

א"כ, יתכן שלא עלו לרגל בגלל השפעתם של בני עלי (מלבי"ם פסוק ג'), אבל ודאי החיוב לעלות לרגל היה אף במשכן שילה.

 

ואף רמב"ן שהובא לעיל, לא בא למעט אלא את המשכן במדבר, וכן גלגל נוב וגבעון שהיו במה גדולה, אך שילה בכלל "מקום אשר יבחר" (1). וכן מפורש ברמב"ן (דברים כ"ו ב')  גבי בכורים:

"ובספרי (תבוא ב), והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם, זה שילה ובית עולמים, ושמא יאמרו כי הבמות אסורות בשני הזמנים האלו, אבל גם בנוב וגבעון יקריבו הבכורים, אבל בבמת יחיד אינן קריבין, דמזבח כתיב, ואולי ממה שכתוב (שמות  כג יט) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך, לא קרבו באהל ובמשכן, אלא בשילה  שהיה שם בית אבנים ובבית העולמים"

[וכן איתא בספרי שם בפי' ס"ח: אם נאמר למעלה למה נאמר למטה, ראשונה לענין שילה שניה לענין ירושלים,

וכן בפי' ס"ב שם: 'באחד שבטיך' זו שילה, 'מכל שבטיכם' זו ירושלים, הרי דגם שילה נקראת בכל הפרשה המקום אשר יבחר ה' וגו'].

וא"כ פשוט שמצות עלייה לרגל נהגה בשילה, ואין בין שילה לירושלים אלא האמור במשנה במגילה (ט:)".

לפי דברי רמב"ן ניתן לפרש את מזמור קכ"ב בתהילים, בצרוף דברי רש"י שם:

(א) שיר המעלות לדוד שמחתי באמרים לי בית ה' נלך:

רש"י: "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך - שמעתי בני אדם שאומרים מתי ימות אותו זקן, וימלוך שלמה בנו, ויבנה בית המקדש ונעלה לרגל ואני שמח".

בתקופה שהיה אהל מועד בגבעון, ולא היתה מצווה לעלות לרגל, שמע דוד בני אדם שאומרים מתי ימות זקן זה - שנמנע ממנו לבנות את בית המקדש - ויבוא שלמה בנו  ויבנה את בית המקדש ונעלה לרגל. ושמח דוד על געגועי עמו לעלות לרגל.

(ב) עמדות היו רגלינו בשעריך ירושלם:

(ג) ירושלם הבנויה כעיר שחברה לה יחדו:

פרש רש"י שם, "ירושלים הבנויה - כשיבנה שלמה בני בית המקדש בתוכה תהא בנויה בשכינה ומקדש וארון ומזבח. כעיר שחוברה לה – כשילה שדימה הכתוב זו לזו, שנאמר (דברים י"ב)' אל המנוחה ואל הנחלה', מנוחה זו שילה, נחלה זו ירושלים".

שירושלים תהא דומה לשילה בתורת מקדש שלו, בזה שיהיה בה מצות עליה לרגל (2)

 כמו בשילה ולא כבגלגל ונוב וגבעון, משום שתהא בנויה בשכינה מקדש וארון ומזבח. והוא שאמר הכתוב:

(ד) ששם עלו שבטים שבטי קה עדות לישראל להדות לשם ה':

"ששם עלו שבטים" - אף שמצות עליה לרגל ביסודה היא מצות היחיד, מצאנו שיש בעליה לרגל ענין המיוחס לשבטים, וכן הוא גם בלשון התורה, "עמים הר יקראו" (דברים ל"ג  י"ט), ואונקלוס - "שבטיא דישראל לטור בית מקדשא יתכנשון תמן". וברש"י "עמים של שבטי ישראל הר יקראו, להר המוריה יאספו וכו' ושם יזבחו ברגלים זבחי צדק". כי שם מקום חבורם ואחדותם של השבטים. ובשעת התוודעות השבטים ליוסף, בכו יוסף ובנימין על צואריהם, כמו שהביא רש"י שם על חורבן הבית וחרבן שילה, שהם בית אחדותם. 

להדות לשם ה':

עניינה של עליה לרגל היא "הודאה", כן הוא בספורנו על הכתוב "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה'" (שמות כ"ג י"ז) - "להודות על החירות ועל האביב ועל הקציר ועל האסיף כי ממנו הכל".

 

וכן ברמב"ן:

"ופירש את חג המצות תשמור בחדש האביב (טו), שתשמור לעשות חג בתחילת האביב, חזר ואמר והאחר תשמור שיהיה חג הקציר בכורי מעשיך, והשלישי תשמור שיהיה חג  האסיף בצאת השנה, והנה כלם באספו כל מעשיו מן השדה לתת בהם הודאה לאלקים, שהוא שומר חקות שמים ומוציא לחם מן הארץ להשביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב. וזה טעם אל פני האדון ה', שהוא האדון המפרנס עבדיו, ובנטלם פרס מלפניו יבאו אליו לראות מה יצוום".

והוא האמור כאן "ששם עלו שבטים שבטי י-ה עדות לישראל להודות לשם ה'".

 

ודברי רמב"ן בסוף דבריו "וזה טעם אל פני האדון ה', שהוא האדון המפרנס עבדיו, ובנטלם פרס מלפניו יבאו אליו לראות מה יצוום", שכן היא מחובת ההודאה של העבד בקבלו חסד מאדונו, להעמיד עצמו מחדש לעבודתו ביתר שאת, וכך הוא עניין בואו של אדם מישראל בשלוש רגלים למקום העבודה ומעמיד עצמו לעבודתו וכלשון הרמב"ן "ובנטלם פרס מלפניו יבאו אליו לראות מה יצוום".

 

ובזה יתפרש מה שאומרים במוסף הרגלים "ואין אנחנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחות לפניך" ושם "ושם נעלה ונראה ונשתחוה לפניך" ומה עניינה של השתחויה זו המיוחדת לרגלים?

 

השתחויה - משמעויות רבות לה, ואחת מהן השתחויה של הודאה. מצינו עניין זה בהשתחויה בפ' חיי שרה (כ"ד נ"ב) "ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם וישתחו ארצה לה'" ופרש"י "מכאן שמודים על בשורה טובה". וכן בפר' ויחי (מ"ז ל"א) "וישתחו ישראל על ראש המטה", וכתב רש"י "על ראש המטה, על שהיתה מטתו שלימה ולא  היה בה רשע שהרי יוסף מלך הוא ועוד שנשבה לבין הגוים והרי הוא עומד בצדקו". וכן בשמות ד' ל"א "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו". והוא ענין השתחויה תחילה וסוף בברכת הודאה שבתפילת העמידה.

 

השתחויה היא מעשה של השתעבדות והעמדת עצמו לשימוש ושירות, שזו היא מעיקרה  של הודאה (ומצינו אצל אברהם בהכנסת אורחים "וירץ לקראתם וישתחו ארצה" שזה  מכלל הכנסת אורחים של אברהם להעמיד את כל עצמו לשימושם ושירותם). והם דברי  הרמב"ן בסוף דבריו "וזה טעם אל פני האדון ה', שהוא האדון המפרנס עבדיו, ובנטלם  פרס מלפניו יבאו אליו לראות מה יצוום", שבהבעת תודה זו אנו מעמידים עצמנו לעבודתו,  והיא ההשתחואה האמורה ברגלים.

ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחות ולזבח לה' צבאות בשלה.

אם אמנם הפסוק מדבר על עליית המועדים "מימים ימימה" - "מזמן מועד למועד"  (תרגום ורש"י), וחפשנו בפסוק את מצוות עליה לרגל לתכליתה. הנה מצאנו זאת  עתה בבטוי להשתחוות - השתחויה של הודאה. שהיא מהותה של העליה לרגל,  כפי שנזכר זאת בתפילת הרגלים, וכמו שנתבאר.

 

אמנם שני דרכים בחז"ל ובמפרשים בביאור הפסוק הנזכר. יש כאמור מפרשים "מימים ימימה" "ממועד למועד" והיינו שבאמת היה עולה בכל הרגלים כמצווה, ומה שלא עלו כל ישראל, כבר כתב המלבי"ם, שזה כוונת הפסוק "ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחות ולזבח לה' צבאות בשלה ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים לה'". שהיותם  של בני עלי שם גרמו למיעוט העליה לרגל.

 

 אך דעה אחרת יש, שמדובר כאן על עליה של פעם בשנה [שנתמכת בלשון הפסוק להלן (ז) "וכן יעשה שנה בשנה מדי עלותה בבית ה'"]. אבל במקור הדברים בחז"ל מפורש שהייתה מצווה לעלות בכל שלוש הרגלים. וכך הוא לשון תנא דבי אליהו פ"ח:

"אלקנה היה עולה לשילה ארבע פעמים בשנה, שלוש מן התורה ואחת שקיבל עליו  הוא בנדבה שנאמר 'ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחוות ולזבוח לה'  צבאות בשילה', עלה אלקנה ואשתו ובניו ובני ביתו ואחיו ואחיותיו וכל קרוביו היו עולין  מו, ואמר להם למדו דרך עבודה מן הכנענים ומן העכו"ם שעשו דרך עבודה לע"ז שלהם, אע"פ שהם הבל וריק, ק"ו שאתם צריכים לעשות דרך עבודה, ולעלות לפני ארון ברית ה', שהוא אל חי וקיים בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמיא. אמר להם שיעלו כולם עמו, וכשעולים עמו בדרך היו לנים ברחובה של עיר, והיו מתקבצין האנשים לבד והנשים לבד, שכן האיש היה מדבר עם האיש והאשה עם האשה וגדול עם הקטן. והייתה המדינה מרגשת, והיו שואלים להן להיכן תלכו, ואומרים להם לבית האלוהים שבשילה, שמשם תצא תורה ומעשים טובים, ואתם למה תבואו עמנו ונלך ביחד. מיד עיניהם משגרות דמעות, ואומרים להם נעלה עמכם. וכן אמר להם עוד הפעם, עד שעלו עמו לשנה הבאה חמשה בתים, ולשנה האחרת עלו עמו עשרה בתים, ובשנה אחרת הרגישו כולם לעלות, ועלו עמו כמו ששים בתים. ובדרך שהיה עולה שנה זו אינו עולה לשנה האחרת, עד שהיו כל ישראל עולין, והיה אלקנה מכריע את כל ישראל לכף זכות, וחינך אותם במצות וזכו רבים על ידו. הקב"ה שהוא בוחן לבות וכליות א"ל לאלקנה אתה הכרעת את ישראל לכף זכות, וחנכת אותם במצות, וזכו רבים על ידך, אני אוציא ממך בן שיכריע את כל ישראל לכף זכות, ויחנך אותם במצות, ויזכו רבים על ידו, הא למדת, בשכר מעשה אלקנה - שמואל".

מדברי תנא דבי אליהו עולה שמצות עליה לרגל נהגה גם בזמן שילה מן התורה, ואלקנה היה עולה ארבע פעמים בשנה, שלוש מן התורה ואחת שקיבל עליו בנדבה(3) אך יש לשאול: כיוון שנהגה מצווה זו מן התורה, למה לא עלו כל ישראל לשילה, ולמה הוצרך אלקנה לחנכם למצוה זו? ועוד: כששאלו העם להיכן תלכו, אמרו להם לבית האלוהים שבשילה, שמשם תצא תורה ומעשים טובים, ולמה לא אמרו שהולכים לקיים מצות עליה לרגל? ואיך למד התדב"א מהפסוק שלפנינו על עליה מיוחדת שקיבל בנדבה.

 

נראה שאמנם קיימו ישראל מצוות הרגל, ועלו שלוש פעמים בשנה לשילה, אלא שלא הוסיפו לעלות לבית האלוהים שבשילה בזמנים אחרים, ואלקנה היה מחנכם שלא די בכך, וקיבל עליו בנדבה שיעלה פעם נוספת, ומהפסוק "ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחות ולזבוח לה'" למד תנא דבי אליהו שעלייה זו שבנדבה היא המתוארת בפסוק. ברגלים עלו כל ישראל, וכאן כתוב "ועלה האיש ההוא" שמשמעו שרק האיש ההוא וביתו עלו. ועוד, אילו היה מדובר בעלית הרגל, הרי חייבים בעולת ראיה, ולמה אמר הכתוב שעלייה זו לזבוח שלמים הייתה? אלא ודאי שהפסוק מדבר על עליה מיוחדת לזבוח זבחים ולהתפלל. ובעלייה זו שבנדבה היה משנה דרכו בכל שנה ושנה, ולכן כתיב "מימים ימימה" דהיינו משנה לשנה (כפרש"י בפרשת בא) ובכל שנה היו באים ועולים עמו יותר אנשים (ומובן מה שנקט שבכל שנה שינה דרכו ועלו יותר עמו, ולא אמר שבכל רגל עשה כן, כי ברגלים עלו כולם, שהרי היה זה חיוב מהתורה), ומובן כששאלו העם להיכן תלכו, לא אמר אלקנה שעולה למצות עליה לרגל, כי ברגל עלו גם המה, רק אמר, לבית האלקים שבשילה, שמשם תצא תורה ומעשים טובים. ולדעת תדב"א י"ל שמה שנאמר להלן "וכן יעשה שנה בשנה מדי עלותה בבית ה' כן תכעיסנה ותבכה ולא תאכל", כל זה היה באותה עליה שבנדבה, אך ברגלים ודאי שלא בכתה ולא השביתה שמחת החג, ודו"ק.

 

ובזה יובן גם לשון הפסוק "ועלה האיש ההוא מעירו", ומה ת"ל "מעירו", הרי ודאי שעלה מעירו. אלא שהדרך עצמה היתה תכלית, לחנך את ישראל ולזכותם, ומעירו היתה מורגשת עלייתו.

 

ואולם לפי דעת חז"ל והמפרשים שמדובר על עליית המועדים "מזמן מועד למועד", אין צורך בזה. שברגלים ודאי שעצם העליה מצוה היא. אף שעיקר מצות הרגל היא הראיה לבוא לביהמ"ק, אך העליה אינה רק הכשר מצווה, אלא היא תכלית ומצווה לעצמה (ריטב"א סוכה כ"ה א דאינה רק הכשר מצוה). ולשון הגמ' בפסחים ח' ע"ב "מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים, אלמלא לא עלינו אלא לאכול פירות גינוסר בירושלים דיינו. נמצאת עליה שלא לשמה. ולשון הכתוב (פר' כי תשא) 'לא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלקיך שלש פעמים בשנה'" .

 

החיפוש והדרישה, הצמאון והכמיהה, ההשתוקקות והשאיפה - "צמאה נפשי לאלקים לא-ל חי מתי אבוא ואראה פני אלקים" (תהילים מ"ב ג' רש"י: לעלות לרגל), כל אלו תכלית הם לעצמה - והם הם דברי רמב"ן פר' ראה (דברים יב ה) "וטעם לשכנו תדרשו שתלכו לו מארץ מרחקים ותשאלו אנה דרך בית השם, ותאמרו איש אל רעהו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב (ישעיה ב ג). ע"ז דרשו חז"ל (חגיגה ג) את הפסוק (בשיר ז') "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב" כמה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל.

 

וזהו שאנו אומרים בתפילת המוסף של הרגלים "ואין אנחנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחות לפניך". שהעליה תכלית לעצמה, והוא האמור בפסוק ועלה האיש ההוא מעירו, שכבר מעירו בכל הדרך היתה עלייתו.

 

הערות:

הערות

 1. וברמב"ם בפ"א מהלכות בית הבחירה ה"א כתב: "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש, וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבנו והיה לפי שעה שנאמר כי לא באתם עד עתה וגו', כיוון שנכנסו לארץ העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה שכבשו ושחלקו ומשם באו לשילה ובנו שם בית של אבנים ופרשו יריעות המשכן עליו ולא הייתה שם תקרה וכו' ובאו לנוב ובנו שם מקדש וכשמת שמואל חרב ובאו לגבעון ובנו שם מקדש ומגבעון באו לבית עולמים", עכ"ל. מבואר מדברי הרמב"ם שגדר מצות "ועשו לי מקדש" לעשות בית לה'  מוכן להקרבת הקרבנות ולחוג בו שלש פעמים בשנה התקיים בכל המקדשות שמנה, ולא נשתנו מבית העולמים אלא שהיו לפי שעה. גם הפסוק שהביא הרמב"ם למצווה זו "ועשו לי מקדש", נאמר בתורה על המשכן, הרי שגם המשכן נעשה "לחוג בו שלש פעמים בשנה". ומבואר שמצות עליה לרגל נהגה בכל המקדשות, וכבר הסיק כן מדברי הרמב"ם הקרן אורה זבחים קט"ז ע"ב ד"ה בשילה, "משמע דבכל העתים הללו קיימו המצווה לבנות מקדש לקורבנות צבור ולהיות מקודש להראות ולחוג לפניו ג' פעמים בשנה". א"כ לדעת הרמב"ם לא רק בשילה הייתה מצוות עליה לרגל, אלא אף בגלגל נוב וגבעון. חזור

 

2. אמנם רש"י בתהילים מפרש באו"א עליה זו לשילה, "ששם עלו שבטים - אשר שם בשילה עלו שבטים כשעלו ממצרים ונקבע המשכן בתוכה", והיינו ע"פ מה שאמרו במדרש תהילים שם, ומדרש תנחומא (פרשת וישלח סימן כ"א) "אמר ר' אחא אין ירושלים נבנית אלא בזכות השבטים, שנאמר תנחומא (פרשת וישלח סימן כ"א) "אמר ר' אחא אין ירושלים נבנית אלא בזכות השבטים, שנאמר ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו, מה כתיב אחריו ששם עלו שבטים וגו'", הרי שמפרש עליה זו לשילה על קביעת המשכן בשילה כשעלו שבטים ממצרים ונכנסו לארץ, ואינו מפרש כלל עליה זו לשילה על מצות עליה לרגל. חזור

3. אמנם רש"י בקהלת (ה' ט') עה"פ "כי האלוקים מענה בשמחת לבו" כתב, וראיתי במדרש זה אלקנה שמדריך את ישראל לעלות לשילה ברגלים ובדרך שמעלה אותן לשנה זו לא היה מעלה לשנה האחרת כדי לפרסם הדבר ולהרגילם, ולפיכך יחסו הכתוב ועלה האיש ההוא מעירו" והיינו כדעת הירושלמי דיומא פ"א ה"א שלא עלו ישראל לרגל. וראה ירושלמי סוף ברכות "כשם שעשה אלקנה שהיה מדריך את ישראל לפעמי רגלים וכו' ולשון "פעמי" הוא ע"ש הפסוק מה יפו פעמיך בנעלים, עיין ריש חגיגה. וע"ע מדר"ש עה"פ ותדר נדר (פר' ב') "פעמי רגלים היו". ועיין משנה ברורה ס' רנ"ו בשער הציון סק"ו.