A+ 100%A-

מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג Chrome ו- Firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהסגירה

 

א"ר שמעון ב"ג לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ:  בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות אלא ט"ו באב מאי היא?

 

אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה מאי דרוש (במדבר לו) זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה

 

אמר רב יוסף אמר רב נחמן יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל שנאמר (שופטים כא) ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה מאי דרוש אמר רב ממנו ולא מבנינו.

 

רבה בר בר חנה א"ר יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה שנאמר (דברים ב) ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי אלי היה הדבור

 

 עולא אמר יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר לאיזה שירצו יעלו

 

 רב מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה ואמר רב מתנה אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה

 

 רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפסקו מלכרות עצים למערכה <תניא> [דתניא]

 

 רבי אליעזר הגדול אומר מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין אמר רב מנשיא וקרו ליה יום תבר מגל מכאן ואילך דמוסיף יוסיף ודלא מוסיף <יאסף> [יסיף] <תני רב יוסף> מאי יאסף אמר רב יוסף תקבריה אימיה:

 

  שבהן בנות ירושלים כו':  ת"ר בת מלך שואלת מבת כהן גדול בת כהן גדול מבת סגן ובת סגן מבת משוח מלחמה ובת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט וכל ישראל שואלין זה מזה כדי שלא יתבייש את מי שאין לו:  כל הכלים טעונין טבילה:  אמר רבי אלעזר אפילו מקופלין ומונחין בקופסא:  בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים:  תנא מי שאין לו אשה נפנה לשם:  מיוחסות שבהן היו אומרות בחור וכו':  תנו רבנן יפיפיות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי מיוחסות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם למשפחה לפי שאין האשה אלא לבנים מכוערות שבהם מה היו אומרות קחו מקחכם לשום שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים

 

 אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמ' (ישעיהו כה) ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו:

(תענית ל')

 

אמר רבי לוי כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר

צאו לחפור והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן לשחרית היה מוציא כרוז ואומר

קומו והפרישו המתים מן החיים והיו עומדים ומוצאין עצמן חמשה עשר אלף בפרוטרוט

חסרו שש מאות אלף ובשנת הארבעים האחרון עשו כן, ומצאו עצמן שלמים

אמרו: דומה שטעינו בחשבון וכן בעשור ובאחד עשר ובשנים עשר ושלשה עשר

וארבע עשר כיון דאיתמלא סיהרא אמרו דומה שהקדוש ברוך הוא ביטל אותה גזירה מעלינו וחזרו ועשאוהו יום טוב וגרמו עונותיהם ונעשה אבל בעולם הזה, בחורבן הבית פעמים הדא הוא דכתיב: (איוב ל') ויהי לאבל כנורי ועוגבי לקול בוכים במדבר י"ד) ויבכו העם בלילה ההוא וכיון שגלו, התחיל ירמיה מקונן עליהם: איכה ישבה בדד

(איכה רבה)

א וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת, לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי-גִלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה--מִמִּשְׁפְּחֹת, בְּנֵי יוֹסֵף; וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים--רָאשֵׁי אָבוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  ב וַיֹּאמְרוּ, אֶת-אֲדֹנִי צִוָּה יְהוָה, לָתֵת אֶת-הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאדֹנִי, צֻוָּה בַיהוָה, לָתֵת אֶת-נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ, לִבְנֹתָיו.  ג וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְנָשִׁים, וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ, וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם; וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ, יִגָּרֵעַ.  ד וְאִם-יִהְיֶה הַיֹּבֵל, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן, עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם; וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ, יִגָּרַע נַחֲלָתָן.  ה וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַל-פִּי יְהוָה לֵאמֹר:  כֵּן מַטֵּה בְנֵי-יוֹסֵף, דֹּבְרִים.  ו זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר, לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם, תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים:  אַךְ, לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם--תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים.  ז וְלֹא-תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמַּטֶּה אֶל-מַטֶּה:  כִּי אִישׁ, בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו, יִדְבְּקוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  ח וְכָל-בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה, מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ, תִּהְיֶה לְאִשָּׁה:  לְמַעַן, יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלַת אֲבֹתָיו.  ט וְלֹא-תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה, לְמַטֶּה אַחֵר:  כִּי-אִישׁ, בְּנַחֲלָתוֹ, יִדְבְּקוּ, מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  י כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ, בְּנוֹת צְלָפְחָד.  יא וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה--בְּנוֹת צְלָפְחָד:  לִבְנֵי דֹדֵיהֶן, לְנָשִׁים.  יב מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי-מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף, הָיוּ לְנָשִׁים; וַתְּהִי, נַחֲלָתָן, עַל-מַטֵּה, מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן.  יג אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד-מֹשֶׁה--אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ.   (במדבר ל"ו)

 

יג וַיִּשְׁלְחוּ, כָּל-הָעֵדָה, וַיְדַבְּרוּ אֶל-בְּנֵי בִנְיָמִן, אֲשֶׁר בְּסֶלַע רִמּוֹן; וַיִּקְרְאוּ לָהֶם, שָׁלוֹם.  יד וַיָּשָׁב בִּנְיָמִן, בָּעֵת הַהִיא, וַיִּתְּנוּ לָהֶם הַנָּשִׁים, אֲשֶׁר חִיּוּ מִנְּשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד; וְלֹא-מָצְאוּ לָהֶם, כֵּן.  טו וְהָעָם נִחָם, לְבִנְיָמִן:  כִּי-עָשָׂה יְהוָה פֶּרֶץ, בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.  טז וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי הָעֵדָה, מַה-נַּעֲשֶׂה לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים:  כִּי-נִשְׁמְדָה מִבִּנְיָמִן, אִשָּׁה.  יז וַיֹּאמְרוּ, יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן; וְלֹא-יִמָּחֶה שֵׁבֶט, מִיִּשְׂרָאֵל.  יח וַאֲנַחְנוּ, לֹא נוּכַל לָתֵת-לָהֶם נָשִׁים--מִבְּנוֹתֵינוּ:  כִּי-נִשְׁבְּעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אָרוּר, נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן.  {ס}יט וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג-יְהוָה בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית-אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ, לִמְסִלָּה, הָעֹלָה מִבֵּית-אֵל שְׁכֶמָה--וּמִנֶּגֶב, לִלְבוֹנָה.  כ ויצו (וַיְצַוּוּ), אֶת-בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר:  לְכוּ, וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים.  כא וּרְאִיתֶם, וְהִנֵּה אִם-יֵצְאוּ בְנוֹת-שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת, וִיצָאתֶם מִן-הַכְּרָמִים, וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ; וַהֲלַכְתֶּם, אֶרֶץ בִּנְיָמִן.  כב וְהָיָה כִּי-יָבֹאוּ אֲבוֹתָם אוֹ אֲחֵיהֶם לרוב (לָרִיב) אֵלֵינוּ, וְאָמַרְנוּ אֲלֵיהֶם חָנּוּנוּ אוֹתָם--כִּי לֹא לָקַחְנוּ אִישׁ אִשְׁתּוֹ, בַּמִּלְחָמָה:  כִּי לֹא אַתֶּם נְתַתֶּם לָהֶם, כָּעֵת תֶּאְשָׁמוּ.  {ס}כג וַיַּעֲשׂוּ-כֵן, בְּנֵי בִנְיָמִן, וַיִּשְׂאוּ נָשִׁים לְמִסְפָּרָם, מִן-הַמְּחֹלְלוֹת אֲשֶׁר גָּזָלוּ; וַיֵּלְכוּ, וַיָּשׁוּבוּ אֶל-נַחֲלָתָם, וַיִּבְנוּ אֶת-הֶעָרִים, וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶם.  כדוַיִּתְהַלְּכוּ מִשָּׁם בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא, אִישׁ לְשִׁבְטוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ; וַיֵּצְאוּ מִשָּׁם, אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ.  {פ}כה בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל:  אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו, יַעֲשֶׂה.   (שופטים כ"א)

 

מקורות לספר על ט"ו באב

 

ילקוט שמעוני תורה פרשת מסעי רמז תשפח

 

לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ, בשלמא יוה"כ יום מחילה וסליחה [יום שניתנו בו לוחות אחרונות] אלא בט"ו באב למה, אמר רב [יהודה] יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה, מאי דרוש, זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור הזה, רב נחמן אמר רב שכלו בו מתי מדבר, דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה הדבור עם משה דכתיב ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וכתיב ויאמר ה' אלי לאמר אלי היה הדבור א"ר יהודה אמר שמואל בנות צלפחד הותרו להנשא לכל מי שירצו שנאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים, אלא מה אני מקיים אך למשפחת אביהם, עצה טובה השיאן הכתוב שלא ינשאו אלא להגון להם, ולא תסוב נחלה (כתוב ברמז תשע"ה), א"ר יוחנן משום רבי יהודה ברבי שמעון דבר תורה אשה יורשת את בנה, אמר קרא וכל בת יורשת נחלה ממטות מקיש מטה האם למטה האב, מה מטה האב האב יורש את בנו, אף מטה האם האם יורשת את בנה, איתיביה רבי יוחנן האשה את בנה והאשה את בעלה מנחילין ולא נוחלים, א"ל משנתנו איני יודע מי שנאה ותנא דידן [ממ"נ] אי דריש מטות אשה תירש את בנה, ואי לא דריש מטות בן דקודם לבת בנכסי האם מנא ליה לעולם דריש מטות ושאני הכא דכתיב וכל בת יורשת ואינה מורשת, תנא דבי רבי ישמעאל בנות צלפחד שקולות היו שנאמר ותהיינה בנות צלפחד הויה אחת לכלן (כתוב בפנחס), אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש (כתוב בסוף תורת כהנים):

 

ילקוט שמעוני שופטים רמז עו

 

בט"ו באב הותרו שבט בנימן לבא בקהל, דכתיב ארור נותן בתו לבנימין, מקרא קראו ורחקו, מקרא קראו וקרבו מקרא קראו ורחקו אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, מקרא קראו וקרבו, דכתיב גוי וקהל גוים יהיה ממך, ועדין לא נולד בנימן: רבה בר בר חנה א"ר יוחנן בחמשה עשר באב הותרו שבט בנימן לבא בקהל, דכתיב ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה, מאי דרוש ממנו, ולא מבנינו: ויאמרו ירושת פליטה לבנימן ולא ימחה שבט מישראל, א"ר יצחק בריה דרב אמי מלמד שהתנו עם שבט בנימן שלא תירש בת הבן עם האחין: כל שמות האמורין בגבעת בנימן ר' אליעזר אומר חול, ר' יהושע אומר קדש. א"ל ר' אליעזר וכי מבטיח ואינו עושה? א"ל ר' יהושע מה שהבטיח עשה, והם שלא בחנו אם לנצח אם שלא לנצח, באחרונה שבחנו הסכימו על ידן. כל שמות האמורים בנבות קדש, במיכה חול, ר' אליעזר אומר בנבות קדש, במיכה יש מהם חול ויש מהם קדש, "אל" חול, "יה" קדש, חוץ מזה שהוא "אל" והוא קדש, כל ימי היות בית האלהים בשילה:

 

ר' עובדיה מברטנורא מסכת תענית פרק ד משנה ח

 

כט"ו באב - שבו כלו מתי מדבר בשנת המ'. ובו נתבטלו אותן השומרים שהושיב ירבעם בן נבט שהיו מונעים את ישראל שלא יעלו לרגל. ובו נתנו הרוגי ביתר לקבורה. ובו היו פוסקים מלכרות עצים למערכה לפי שמאז תש כחה של חמה, שאין בה כח ליבש העצים מלחותן:

ויום הכפורים - שבו נתנו לוחות האחרונות, והוא יום מחילה וסליחה:

שאולים - שכולן שואלין, אפילו עשירות, שלא לבייש את מי שאין לו:

טעונים טבילה - קודם שילבשום. לפי שאין כל אחת בקיאה בחברתה שמא נדה היתה:

יוצאות וחולות - כמו, אז תשמח בתולה במחול (ירמיה ל"א):

במלך שלמה - הקב"ה שהשלום שלו:

אמו - כנסת ישראל:

זה מתן תורה - יוה"כ שבו נתנו לוחות אחרונות:

זה בנין בית המקדש - שנתחנך ביוה"כ:

א"ר שמעון ב"ג לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ:  בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות אלא ט"ו באב מאי היא?

 

אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה מאי דרוש (במדבר לו) זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה

 

אמר רב יוסף אמר רב נחמן יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל שנאמר (שופטים כא) ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה מאי דרוש אמר רב ממנו ולא מבנינו.

 

רבה בר בר חנה א"ר יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה שנאמר (דברים ב) ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי אלי היה הדבור

 

 עולא אמר יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר לאיזה שירצו יעלו

 

 רב מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה ואמר רב מתנה אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה

 

 רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפסקו מלכרות עצים למערכה <תניא> [דתניא]

 

 רבי אליעזר הגדול אומר מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין אמר רב מנשיא וקרו ליה יום תבר מגל מכאן ואילך דמוסיף יוסיף ודלא מוסיף <יאסף> [יסיף] <תני רב יוסף> מאי יאסף אמר רב יוסף תקבריה אימיה:

 

(תענית ל')

 

 

אמר רבי לוי כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר: צאו לחפור! והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן.

לשחרית היה מוציא כרוז ואומר: קומו והפרישו המתים מן החיים!

והיו עומדים ומוצאין עצמן חמשה עשר אלף בפרוטרוט חסרו שש מאות אלף.

 ובשנת הארבעים האחרון עשו כן, ומצאו עצמן שלמים.

 אמרו: דומה שטעינו בחשבון. וכן בעשור ובאחד עשר ובשנים עשר ושלשה עשר.

 וארבע עשר- כיון דאיתמלא סיהרא אמרו: דומה שהקדוש ברוך הוא ביטל אותה גזירה מעלינו וחזרו ועשאוהו יום טוב...(איכה רבה)