A+ 100%A-

מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג Chrome ו- Firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהסגירה

א. זהוי המקום

 

א. סוגיא זו ידועה, וכבר דנו בה חכמים וגדולים. (למשל, בתחומין א' במאמרו של ר' יואל אליצור ובדברי הרבנים שם). מה שנתחדש בשנה האחרונה, הוא המצאות פסיפס במקום ובו כתובת ביונית בה מברך הנוצרי יוצר הפסיפס  את אנשי שילה, ומובן שהם אנשי המקום. לענ"ד, למרות שהכתובת נוצרית, ואינה 'מסורת מאבותיך' (ערכין לב), אבל היא מסלקת את הספק בדבר מקומה של שילה. התקופה מקבילה לזמן האמוראים, שבזמנם היתה שילה ידועה במקומה.

הגמ' ביומא (לט .) אומרת:  'אמר רבי חייא בר אבין, אמר רבי יהושע בן קרחה: סח לי זקן אחד, פעם אחת הלכתי לשילה, והרחתי ריח קטורת מבין כותליה:'

ר' יהושע בן קרחה חי בא"י מתקופת תלמידי ר' עקיבא (ג"א תת"ע , 110) עד דורו של ר' יהודה הנשיא (ג"א תתק"ס , 200).

ר' חייא בר אבין חי בבבל עד דור רביעי של האמוראים (ד"א ק"י , 350), עלה לא"י לבית מדרשו של ר' אלעזר בן פדת בטבריה לזמן מה. קבל מסורות עתיקות ומסרן, כמה מהן היו מר' יהושע בן קרחה כמו זו.

 

ב. הכתובת בה מוזכרת הברכה לאנשי שילה מתוארכת בין שנת 386 למנינם לשנת  391 (ד"א קמ"ו – קנ"א). התארוך נעשה על ידי דר' לאה דה סיגני, שהיא מגדולי מפענחי הכתובות העתיקות מתקופה זו. ר' יואל אליצור, שהוא חוקר ידוע, אישר את פענוח הכתובת מיונית. התארוך נקבע  (מלבד ההתאמה הצורנית של האותיות וסגנון החרסים) בין השאר לפי שמו של הבישוף אטוניוס, שהיה הממונה על אזור עקרבת [המוזכרת במשנה מעשר שני ה' ב' מצפון לירושלים], וידוע מכתבים נוצריים[1], שזמנו היה באותה תקופה של אמוראי א"י. על פי זה, יוצא שכ 50 שנה לאחר זמנו של ר' חייא בר אבין, המוסר את המסורת מזמן ר' יהושע בן קרחה על שילה, מזהים הנוצרים את המקום בשם שילה. מכאן אפשר לקבל בעקיפין את מסורת אבותינו על המקום. אין זה סביר, שבאותו דור יקראו הנוצרים והיהודים בשם שילה למקומות שונים. דרכם של הנוצרים היתה, לבנות כנסיות דוקא במקומות, שהיו ידועים כמקומות קדש, לכן בודאי, שלא היו בודים מקום חדש מלבם, כאשר היהודים היושבים בארץ מזהים בשם זה מקום אחר. 

 

ג. בעל ה'כפתור ופרח' שעלה לא"י בערך בשנת ה"א ע', 1310 למנינם, מזהה את המקום, כפי שאנו מכירים אותו היום, מדבריו די ברור, שזיהוי זה אינו חדוש שלו, אלא דבר, שהיה מקובל אז בארץ. זיהוין כולל את הבנינים העתיקים ושמותיהם, שהיו בזמנו, ושרדו בחלקם בשמותיהם אצל הערבים עד היום. הוא מתאר במדויק את המרחק משכם, ודרך ההגעה אל מקום הישוב מצפון, כפי שאנו רואים היום.

(ספר כפתור ופרח פרק יא [מסלול ד] ) :  'שילה,  הוא לדרום שכם כשלש שעות ביושר, אלא שנוטה מעט למזרח, והוא בדרך עלותך לירושלם, והמסילה העולה משכם לירושלם, מניח שילה אל שמאל העולה, והוא לסוף השליש הראשון,  וקורין לו (בערבית) 'סאילון'.

ודע, כי כמו שהוא נסמן בסוף ספר שופטים (שופטים כא, יט) כן הוא היום, שתחלה תמצא על ימינך לבונה, וקורין לו 'לובין'. תעלה עוד כאלף אמה, ותמצא על שמאלך עין מים, ושם שביל, תלך  בו למזרח נוטה לדרום כמו שעה, ושם הוא שילה, עוד היום שם כיפה, קורין לה 'קובה אל סכינה' (כפת השכינה), וסמוך לה מקום קורין לו 'מאידא בני ישראל', כלומר לוחות. ואל דרום שילה הוא בית אל, וקורין  לו 'ביתאי', הפילו הלמד. והיה לו לומר המסילה העולה משכם לבית אל, שהרי לבונה גבוה משכם, ושילה מלבונה, ובית אל משילה. בספר ירמיה (ז, יב), כי לכו נא אל מקומי אשר בשילה אשר שכנתי שמי שם בראשונה, וראו את אשר עשיתי לו, מפני רעת עמי ישראל'. עכ"ל.

 

ד. אם נכונים הדברים ביחס לזהוי המקום, יש לעיין שוב בנקודה אחרת, והיא הודאות בדבר המצאות חומה בשילה מזמן יהושע. ההסטוריונים סוברים כי חומה זו היתה כאן בתקופה הכנענית, והמשיכה גם לאחר הכבוש של יהושע. בתוך המבנים שהיו בעיר נמצאו בחפירות קנקני חרס גדולים שהכילו יין, לפי שרידי הצמוקים שנשארו מאז. נמצא גם מקום מלא שברי חרס, של כלים ששברום בחזקה, כפי הנראה, ולא שנשברו באקראי. לדעת החוקרים, גם שרידים אלו המתקופת הכבוש של יהושע, והם מיחסים אותם לזמן היות המשכן בשילה. ר' יואל אליצור, עצמו, סובר, שאין בשטות הארכיאולוגיות ובממצאים כדי ללמד בודאות על חומה בשילה, אולם לדעתי, את עיקר הראיה, צריך לראות בדברי רבותינו, ולא בממצאים, אלא אם יהיו מפורשים וברורים כדוגמת הכתובת. מאידך עומדים לפנינו דברי ר' גרשם מאור הגולה למסכת תמורה, המוסרים כי שילה היה כפר, ולא היתה בו חומה. בדבריו, בעיקר, רוצה אני לדון.

 

ב. רבנו גרשם

א. בסיום סוגית ג' זקנים בתמורה (כא :) אומר ר' גרשם, כי שילה כפר היה, ולא היתה לו חומה. דברים אלה לכאורה סוגרים את הדיון בשאלת הפורים בשילה. במיוחד, שבדין דרבנן עסקינן, ודי בספק כזה, לכאורה, בשביל לשנות, אולי, את המנהג, שאנו נוהגים בו כבר שנים, לעשות מספק שני ימי פורים. מנהג זה אמנם נהגנו לפי עצתו של מו"ר ר' אברהם שפירא זצ"ל, אבל אולי יש מקום בכל אופן לשנותו. על כן, ראיתי צורך לנסות לרדת להבנת דברי ר' גרשם כמדת יכלתי הדלה.

 

ב. דברי ר' גרשם קשים. ההבדל בין שילה לירושלים, שבשילה לא היתה חומה, אינם אמורים לסיע לה"א, שמע"ש בירושלים יהיה 'בכל הרואה'. כי אם כך, כיון שבירושלים חומה, ממילא גם מע"ש יהיה דינו להאכל בתוך החומה. אלא כונתו לומר, כנראה, שדין 'כל הרואה' יכול להלמד באמת משילה לגבי מע"ש, אבל השנוי בין שילה לירושלים לגבי בכור נובע ממציאות החומה בירושלים, ומהתלות של בכור בחומה. ממילא, בשילה לא היתה ברירה, כיון שלא היתה חומה נאכל 'בכל הרואה', אבל בירושלים יחזור דינו להאכל בתוך החומה. לעומת זאת, מע"ש, שאינו תלוי בחומה, ישאר דינו להאכל 'בכל הרואה' גם בירושלים.

 

ג. אבל מנין אנו יודעים שבכור תלוי בחומה, ומע"ש לא? על כך נכתב ברגמ"ה: 'דכת': "ואכלת לפני ד' אלקיך', במקום מקודש'. אבל הלוא זה הפס' שבו מוזכר גם מע"ש, וממנו לומדים להקיש מע"ש לבכור, איך א"כ למד מכאן רגמ"ה את ההבדל ביניהם?

נראה לי לתרץ, שיתכן להוסיף לדבריו את הפס': "לפני ד' אלקיך תאכלנו' המוזכר באמת מיד אח"כ בסוגיה. מכאן יש ראיה לאכילה לפני ד' רק לבכור ולא למע"ש. את הפס': "ואכלת לפני ד' מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרות בקרך וצאנך" הביא ר' גרשם להמשך, כי זו תשובת הגמ' מהברייתא לשאלה הנ"ל, ולא לסיוע הקושיא. מדרשת הפסוק הזה נלמד, שלא כן הוא, אלא גם מע"ש וגם בכור נאכלים באותו מקום בין בשילה ובין בירושלים, הואיל והוקשו שניהם בפסוק. [אפשר, שכיון, שהפסוק מוזכר בהמשך הסוגיא, בדרשת רבנן, על כך, שבכור אינו נפסל משנה לשנה, ואינו מוזכר בפירוש במו"מ, לפי גרסתנו, לא הובנו דברי ר' גרשם, ושבשו המעתיקים, ומחקוהו, והשאירוהו רק בסוגיא הבאה. אפשר גם שלא כתב אפי' את הפס' רק הסתמך עליו.]

 

ד. אבל עדין קשה. בין אם ההבדל בין בכור למע"ש נובע מסברה, כדברי רש"י; שטעון מתן דמים, או כדברי הספרי; הואיל והוגבל זמן אכילתו, אפשר להבין, שזה מביא להבחין ביניהם, אבל אם ההבדל נובע מדרשת הפסוקים, כיצד ידע המקשה את הפס' "לפני ד'" האמור בבכור, ולא ידע את הפס' "ואכלת לפני ד'" האמור בתורה לפניו ומזכיר במפורש מע"ש?

לכן, נראה לי לומר, שביסוד דברי הה"א לפי ר' גרשם, שתי הגדרות שונות בדין מקום האכילה, אחת לאכילת קדשים קלים והשניה למע"ש. האחת תלויה בחומה, והשניה 'בכל הרואה' מדין ההבדל בקדושתם. [כך אמורים הדברים בספרי (ראה נג) בשם ר' שמעון בן זומא, ובתוספות אחרים כאן בדברי השטמ"ק, שיש מקום ליתן מחיצה, זאת אומרת חלוק מקום אכילה,  בין קדשים קלים למע"ש]. הה"א היא, שכיון, שבכור הוא קדשים קלים דינו להאכל בתוך החומה. אבל מע"ש, שקדושתו קלה יותר, בדין יהיה חלוק גם מקום אכילתו. על כן, בשילה, יש לומר, שמע"ש נאכל 'בכל הרואה' מדינא, אבל בכור, לא נאכל שם 'בכל הרואה' אלא מאחר, ולא היתה שם חומה, ומתוך כך, לא היתה ברירה, אלא לאכלו כמע"ש 'בכל הרואה', אבל בירושלים יחזור כל אחד לדינו. בכור יאכל בתוך החומה, ומע"ש כדינו 'בכל הרואה'. אבל ע"פ תשובת הגמ', נראה, שדין מקום האכילה אינו תלוי רק בקדושת הנאכל, אלא בדרגת הקדושה של המקום עצמו. קדושת ירושלים היא קדושת מקום המוגבל בגבול, בחומה. משא"כ קדושת שילה מתפשטת 'בכל הרואה'. מהיקש בכור למע"ש בפסוק, אנו לומדים, שדין מקום אכילתם שוה, ויאכלו בשילה 'בכל הרואה' ובירושלים בתוך החומה.  כאמור, אין זה תלוי בדרגת קדושת בכור או מע"ש, אלא בקדושת שילה וירושלים. [מכל מקום, לא הוזכרה ההנחה, ששילה היא 'כפר', אלא כדי להסביר, מדוע בירושלים יחזור דינו להאכל בתוך החומה, ולמסקנה, גם זה נסתר.] זהו נלע"ד כונת ר' גרשם בבאור הקושיא והתשובה, ובהבדל העקרוני בין הה"א למסקנה.

 

ה. מכאן, אפשר לומר, שאת ציון העובדה, ששילה היתה כפר בלא חומה, לא אמר ר' גרשם, אלא, כיון שהיה צריך להסביר, איך בכור שדינו להאכל בתוך החומה, יאכל בשילה 'בכל הרואה', הלוא בה"א חלוק בכור ממע"ש גם בירושלים, ומדוע לא יהא חלוק גם בשילה. כדי להשאיר את דינו של בכור בקדושה גדולה יותר ממע"ש, אין אפשרות להסביר את אכילתו בשילה 'בכל הרואה', אלא אם נאמר, שאונס היה, כיון, שלא היתה חומה. ע"פ זה, לא אמר ר' גרשם את הדבר כמסורת וכעובדה, אלא כסברה להבנת המקשה.

 

ו. הבנה זו למרות, שדחוקה היא, תישב קושי אחר. הלוא הגמ' בזבחים (קיח) לומדת דין אכילה 'בכל הרואה' בשילה מפסוקים, ומדוע צריך לומר ר' גרשם, שפשוט לא היתה שם חומה. אם אכילת קדשים קלים 'בכל הרואה' בשילה היא מדרשה גמורה כר' אושעיא ור' ינאי שם, או לשבחו של יוסף כדברי ר' אבדימי בר חסא או ר' יוסי בר' חנינא, מדוע לתלות זאת במציאות של חסרון חומה.

יותר מכך, אמנם נראה שלדברי שני החכמים הללו, אין זו דרשה גמורה, שלא מן התורה למדו דין זה. אבל איך יאכלו קדשים בחוץ, רק על פי אסמכתא, כשאסור זה הוא מן התורה? אם תאמר, שחסרון החומה גרם, מדוע לא אמרה זאת הגמ', והיינו לומדים, שכאשר אין מחיצות, אין חוזרים קדשים קלים להיות כקדשי קדשים אלא כמע"ש? אמנם נתן לומר, שמכח הדרשה, לא בנו שם חומה, כיון שהתברר, שאין בה צורך. אבל לדברי ר' גרשם שבכור מדינא צריך חומה, הלוא יש בזה צורך? בכלל לא היה צורך לבנות חומה כדי לקדש את המקום, הלוא די לעשות קלעים בעיר, להקיף את המקומות ששם יאכלו קדשים קלים, כעדות ר' אליעזר (מגלה י .) על בית שני, שבנו קלעים?

 

ז. שתי הדרשות האחרונות בזבחים נראות אמנם כאסמכתא, אבל דרשת ר' אושעיא יכולה להיות דרשה גמורה. כך נראה משטת רש"י בזבחים (קיב :) שכתב: 'בכל הרואה - במקום שרואין משם את שילה ובגמרא יליף לה'. משמע, שיש למוד גמור, ממנו למדו את דין 'בכל הרואה'. אולי זו המחלוקת בין האמוראים, האם יש כאן דרשה גמורה או לא, ודברי רש"י אמורים לשטת ר' אושעיא, ואם כך, נראה שכך פסק. לעומת זאת, הרמב"ם בפי' המשנה בזבחים (יד' ו') כותב: 'וזו קבלה, ואין ספק שהנביאים שראו אותו הבית עשו זה, ולמדוהו. וסמכו זה למה שנאמר: "פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה" 'בכל מקום' אי אתה מעלה, אבל אתה אוכל בכל מקום שאתה רואה'.

לדבריו אם כן, הדין הוא מסורת ושלש הדרשות הן אסמכתא, מכל מקום גם לדעתו, אין זה רק מחסרון חומה בשילה.

[[2]יש להוסיף בהסתייגות מה, כי באמת אין דברי ר' גרשם סותרים את היות חומה בעיר בזמן כבוש הארץ. דבריו מתייחסים לתקופה בה שכנו ישראל בארץ. אפשר שבני ישראל שהקימו את המשכן במקום, השתמשו באבני החומה כדי לבנות חלק מהמבנים של העיר והמשכן. הדבר נראה היטב, שאזור מחסנים שלם נבנה דוקא מחוץ לחומה בצד המערבי, המתון יחסית. מן הסתם הבטחון הצבאי ששרר בזמן יהושע לא הצריך אותם לבנות חומה. בנית חומה ככל הנראה לא נעשתה על ידי יהושע בכלל. כיון שכך אפשר שהחומה שהיתה בזמן יהושע פורקה, ולאחר שעזבו השבטים את המקום, נעשתה שילה כפר קטן. אם כי צריך לציין שבפסוק בשמואל כתוב במפורש ששילה היתה עיר ולא כפר (שמואל א' ד' יג).]

 

ח. התוס' בשבועות (טז .), בדין קדוש העיר, ואכילת אחת מחלות התודה לאחר הקדוש, אומר: 'דקדשה לה ראשונה' – 'ואם תאמר: אדרבה ראשונה נמי תאכל, דכל זמן שלא קידשה העיר, אף על פי שקדשה העזרה נאכלין קדשים בכל הרואה. כדתנן בפרק בתרא דזבחים (דף קיב:), בשילה ונוב וגבעון; שנאכלין בכל הרואה, לפי שאין חומת העיר קדושה? ויש לומר: דמכיון שהלכה התודה כל שהוא, הויא לה יוצא במקום שהולכת:

לדברי התוס', [ועוד יותר בדברי התוס' רא"ש] פשוט, שהיתה חומה בשילה, וכדי שלא להשאיר מחלוקת ביניהם לר' גרשם, אולי אפשר לישב את דבריו כפי שהסברתי. [מצד שני [3]גם אם לא נסביר את דבריו כאמור לעיל, אפשר לומר באופן פשוט יותר. אמנם היתה חומה כשכבש יהושע את העיר, וחלקה אף נשתמר לאחר מכן, אבל כיון שהתחילו לפרקה, לא נתקדשה כדברי התוס'. חומה פרוצה יכולה להתאים אם כן, בין לדברי ר' גרשם ובין לדברי התוס']

 

ט. על הפירוש המודפס על הש"ס בשם ר' גרשם, ראיתי דברים של מספר חוקרים   הסבורים, שלא בהכרח נכתב על ידו, אלא על ידי חכמי ותלמידי ישיבות מגנצא. דבריהם דברי טעם, אם כי, מסתמכים על דברים דקים כפי, שהם רגילים. מובן שאם החיד"א כותב ב'שם הגדולים' על כתב היד של ר' גרשם על סדר קדשים, בודאי, שיש לזה מקור. אבל, אולי האפשרות, שנכתב על ידי חכמי מגנצא, ולא בהכרח על ידי ר' גרשם עצמו, יכולה להקל מעט את האפשרות, לסמוך על בעלי התוספות והרא"ש, שקבלו גם הם את תורתם של גדולי אשכנז. משום, שבודאי קשה לומר שיחלקו על ר' גרשם עצמו.

 

ג. ירושלמי

 

א. הירושל' מעיד על  ר' יוחנן, שקרא בטבריה בטו', ולא חשש כלל לחסרון החומה מצד הים כחזקיה. ההסבר לדעתו בירושל' הוא, 'קל הוא שהקלו בקריאתה'. פי', לא החמירו עליהם לקרוא כחזקיה גם ביד'. מאידך, גם לא אמרו, שהואיל ובן טו' שקרא ביד', יצא, די אם יקראו ביד' בלבד. מכאן, שלא די בספק כל שהוא, ובצרוף הכלל, שספיקא דרבנן לקולא, בשביל להעביר את קריאתה בעיר ספק מוקפת, ספק , לא, לקרוא ביד'. אולם, יש לדיק יותר, מהמשך הסוגיא. הירושל' מוכיח, שהקלו בקריאתה, שלא דקדקו בה, כמו בדין ערי חומה, כמו בדין השדות הסמוכים לה. לכאורה יש לתמוה, מדוע דבר זה נקרא 'קולא'. הלוא יש כאן גם קולא וגם חומרא. זה ענין של הגדרה עקרונית, שלפעמים תהיה לקולא ולפעמים לחומרא.

 

ב. אולי אפשר לומר, שכונת הגמ', לסבת הקביעה של זמן המוקפות חומה, מימות יהושע ולא מזמן שושן. כיון, שזה נתקן לכבודה של א"י, רצו חכמים, שתהיינה ערים בא"י, שיקראו בטו', משום כבודה של הארץ. אם לא היה שום שבח לארץ, בקריאת טו', לא היו משנים את הזמן הקובע. מה לי אם כל א"י תקרא ביד', ורק אם יהיו יהודים בשושן, יקראו הם בטו'. אלא ברור, שיש כאן שבח לארץ. משום כך, לא דקדקו כמו דין ערי חומה לענין טומאה וטהרה ודיניה האחרים, שאינם שיכים לקריאת מגלה. כיון, שכל העיקר, שהיו ערים גדולות או חשובות בזמן יהושע, תקנו בהם קריאת מגלה בטו', ובמוקפות דוקא, שהוא סימן לעיר גדולה ומבוצרת כמו שושן. כיון, שידוע היה שטבריה עתיקה והיתה בה חומה ונולד הספק מצד הכנרת שבצדה, על כן, לא חש ר' יוחנן לספקו של חזקיה, ולא קרא רק בטו'. למדנו, שבמקום, שהיה ודאי עתיק, לא החמיר ר'יוחנן בדין פרטי החומה, ונהג בה רק בטו'. כך הוא המצב בשילה, שעד היום נהגנו יומים, ואולי יש מקום לשנות, כאמור.  

 

ג. מכאן אפשר להסביר, שלא דנו בכל ספק, כאילו הוא ספק דרבנן, ולקולא. לכן, אפשר, שגם אם דעת רגמ"ה ששילה, כפר היה, ולא היתה לו חומה, הואיל, ושטתו לא ברורה בסוגית הגמ' בזב', ויש החולקים עליו, יש מקום להכריע לקרוא רק בטו'. [אפשר להוסיף, כי לשטת בעל המאור שחיוב קריאת מגלה הוא מדברי קבלה, ואין אומרים בו ספיקא לקולא כמו דין דרבנן, אלא לחומרא. לכן קבע ר' יוחנן לקרוא יומיים. אמנם זה מנוגד לשטת הר"ן שהוא סובר שקריאת ר' יוחנן בטבריה היתה ממדת חסידות, ולא מדינא. אמנם קריאת המסופקים נתקבלה בסופו של דבר מדינא ולא ממדת חסידות. (פמ"ג  סי' תרפה' א"א אות ה')[4]]

 

ד. מהמשך דברי הירושל' נתן עוד לדיק, שהערים המנויות ביהושע, מוקפות חומה היו. כך אומר ר"ל בתשובתו לקושית הירושל', 'לאן 'נעלמו' כל המוקפות חומה, אם רק בחבל ארגוב בלבד היו ששים ערים כאלה?'. לדעתו, אם כן, המוזכרות, היו בודאי הגדולות, והקטנות לא הוזכרו כלל. אמנם, ר' יוסי בר' חנינא תירץ שם, שהמנויות היו רק ערי גבולות השבטים, ובאמת לא מנו כלל את כל הגדולות, והיו עוד רבות אחרות, אבל לא בא לשלול, שהערים המוזכרות ביהוש' גדולות הם. אמנם לשטתו, לא בהכרח, שגדולות הן, שהרי רק משום, שהיו ערי גבול הוזכרו, אבל דבר זה לא יכול להיות, אלא לגבי ערי הגבול המוזכרות בגבולות השבטים, משא"כ בשילה המוזכרת בגלל המשכן. אין ספק, שעיר, שהיתה מקום עליה לרגל במשך מאות שנים, גם אם לא כל השנים עלו אליה ברבבות עם, היתה עיר גדולה. על כן, נראה, שסברה פשוטה היא, שגם היא כלולה באלה הגדולות המוזכרות ביהושע.

ה.[5] [בירושלמי מגילה מופיע הקטע הבא: רבי שמעון בן מיישא בעי קומי רבי לעזר מהו הרואה שילה או שילה ומשכן שילה א"ל שילה ומשכן שילה כגון הדא בית מעון אלא שזה מפסיק וזה אינו מפסיק (ירושלמי מסכת מגילה דף יז/א – ב). הדיון בגמ' הוא על הגדרת 'בכל הרואה' לגבי אכילת קדשים קלים. האם יש לראות את המשכן עצמו, או די לראות את העיר[6]. ר' שמעון בן מיישא חי בדור שלישי - רביעי של אמוראי א"י (300 – 350 לספירת הנוצרים), והוא שואל שאלה זו את ר' אלעזר, שהוא כמעט בלי ספק ר' אלעזר בן פדת, חבירו תלמידו של ר' יוחנן, שחי בדור השני של אמוראי א"י. מהשאלה ברור כי האמוראים מכירים את מקומה של שילה, ומכירים היטב את המקום מראיה, או על פי אנשים שהכירו את המקום וידעו לומר שעל יד שילה ישנו מקום ידוע הנקרא 'בית מעון' וממנו אפשר היה לראות את שילה ואת המשכן, אלולא היה משהו מפסיק ביניהם[7]. מן האמור כאן ברור שהאמוראים מכירים את המקום ואת התואי הגיאוגרפי שלו. הדבר מחזק את האמור למעלה, כי המקום היה ידוע, וממילא האפשרות שהנוצרים יקראו למקום אחר בשמו, אינה סבירה.]

 

סכום

לדעתי:

1. הזהוי של שילה, היום,  לאחר גלוי הכתובת, ודאי.

2. שטת התוס' ותוס' הרא"ש בשבועות, שהיתה בשילה חומה.

3. שטת רש"י בזבחים, שדין 'בכל הרואה' הוא דרשה גמורה, ולא היה תלוי בחסרון חומה כר' גרשם.

4. לרמב"ם בפיה"מ במגלה, דין 'בכל הרואה' בשילה הוא מסורת, וגם מזה נתן להבין, שאין דעתו כר' גרשם, שזה היה מחסרון חומה.

5. דברי ר' גרשם קשים מול דברי הגמ' עצמה בזבחים, שלומדת את דין 'הרואה' מדרשה, ואינה קושרת אותו כלל לחסרון מציאותי של חומה.

6. מדברי ריש לקיש בירושל' נתן ללמוד גם כן, שהיתה חומה בשילה, ומחלוקת ר' יוסי בר' חנינא עליו, אינה סותרת הבנה זו לגבי שילה.

7. בחפירות המקום רואים את שרידי החומה, שהיתה גדולה מאד, ודעת החוקרים, שהיתה מהתקופה הכנענית, והמשיכה גם לאחר מכן.

8. גם את דברי ר' גרשם בסוגית ג' זקנים בתמורה, אפשר להסביר שמתיחסים לזמן המשכן ולא לזמן הכבוש, או להסביר בדוחק, שהם מוסבים לפי הה"א של הגמ', בתורת סברה, ולא כעובדה או מסורת.

9. יש איזה צד, שבספק, שאינו גדול כל כך, אפשר להכריע לעשות רק יום טו' שלא לעקור תקנת כרכים לכבודה של א"י, כר' יוחנן בטבריה, ואולי גם כשטת הרז"ה שמגלה אינה דרבנן, אלא דברי קבלה ויש להחמיר בה יותר שלא לעקרה.

מכל זה, נראה לדעתי, כי יש מקום לשנות את מנהגנו לעשות שני ימים מספק, ולנהוג רק בטו', למרות, שזהו דבר חדש גם בישובים העתיקים בארץ, אבל לא נראה לי להכריע בדבר זה לבדי, אלא אם יסכימו אתי פוסקים מובהקים.

 

[1] המכתבים הנוצריים עליהם התבססה דר' דה סיגני בין השאר מלמדים כי הכנסיה הראשונה במקום נבנתה בין השנים 392 ל 396 לסה"נ. הדבר מתאים במדויק לשמו של הכומר המוזכר בכתובות.

[2] תוספת מכז' בשבט תשע"ג

[3] תוספת מכז' בשבט תשע"ג

[4] תוספת מתשע"ג

[5] תוספת אדר תש"ע

[6] מכאן נראה ברור שהמשכן לא היה מובלע בתוך העיר, אלא היה בנפרד ממנה.

[7] כך מסבירים שם המפרשים בעל 'קרבן העדה' ו'פני משה'. לדעתי, צריך לפרש, שבין בית מעון לבין שילה ישנו הר נוסף, שאף כי אינו מסתיר את מראה העיר והמשכן, אבל הוא 'מפסיק' זאת אומרת יש משהו שמהוה איזה חיץ בינו למשכן, כגון רכס נוסף. מקום אכילת הקדשים צריך להיות רואה את המשכן, בלי רכס שיחצוץ ביניהם. אם לא נסביר כך, אין הסבר מדוע נלקח בית מעון לדוגמא. אם אין רואים משם, מה טעם להביאו כראיה, אם רואים משם, מה גורם להפסק? אם זהו ישוב אחר, אפשר להביאו כדוגמא בעצמו? מצאנו בלשון הגמרא את הביטוי 'מפסיק' ו'אינו מפסיק' לגבי הפסקת הר או נחל. אלא שאם כתוצאה מההפסקה אין רואים את העיר והמשכן, שוב אין טעם להביאו כראיה. לומר שהפסק נחל יבטל את דין הרואה, אינו נראה מסברה, כי אם כך, אין כלל משמעות לדין זה על פי המציאות הגיאוגרפית במקום. כל מקום שאינו בעיר כבר הוא בהפסק של הנחל. על כן, נראה לי שהפסק נחל אינו הפסק אבל הפסק הר הוא הפסק, וגם אם רואים ממנו, הוא תלוי אם הוא ברכס הסמוך לשילה, או ברכס גבוה מעליו.